מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מריבה עם הילד בראי

אגם מרותקת לסיפור שוכחת להקליד
מרבד הקסמים
הנער שרצה "להתמסד"

 

נולדתי בתימן.
בתימן לא היו תעודות זהות ולכן לרוב התימנים אין תאריכי לידה מדויקים אלא משוערים. שנת הלידה המשוערת שלי היא 1939 לגבי יום וחודש אין רישום.

 

מה החוויות שנחרטו בזיכרונך מהעלייה לארץ?

החוויה הראשונה היא העלייה למטוס והחוויה המיוחדת לטוס במטוס כשאתה יושב על כיסא.

החוויה השניה היתה בעלייה לאוטובוס כשעמדתי מול המראה של הנהג ולא זיהיתי שהדמות הנשקפת לי מהמראה זו דמותי. עם הדמות במראה ניהלתי דו שיח שהפך לריב. כתוצאה מכך הלכתי לקרוא לאמי שתעזור לי להיחלץ מהילד החצוף אבל גם הילד הביא את אמא שלו ונוצר עימות בינינו לבינם. לולא התערבות הנהג שהסביר לנו שאנחנו מנהלים דו שיח עם עצמנו העימות היה נגמר אולי במכות עם המראה.

עוד חוויה היא המאכלים הראשונים בארץ במחנה עין שמר. הביאו לנו ריבה חלבה וזיתים. על הריבה והחלבה בירכנו כי זו ארץ זבת חלב ודבש. על הזיתים השחורים קיללנו כי נתנו לנו גללי עיזים לאכול.
חוויה נוספת היא הפגישה עם חשמל ועם מים זורמים, עם שירותים שלא בטבע , לשכב על מיטה ולא על הרצפה או על שטיח.

חוויה מרגשת היא הפגישה הראשונה עם בית ספר. מאחר ולא היה בית ספר מסודר במחנה עין שמר , הכניסו לא מעט ילדים לכיתות גן ואני ביניהם. לא היה גבול לשמחתי. הרגשתי שאני בגן עדן. הפליאה שלי מהצעצועים, מהבובות, מהמשחקים הייתה נהדרת. וזו נפסקה משום ש"אבי גירש אותי מגן העדן" והחזיר אותי למורי ולחדר.

החיים במחנה עין-שמר

התמזל מזלנו ואנו בניגוד לאחרים, גרנו בבניינים של הצבא הבריטי, שתיים שלוש משפחות בחדר אחד. רבים אחרים גרו באוהלים מספר משפחות באוהל הודי אחד. שנה זאת, 1950, התאפיינה בחורף מאוד קר, ירד שלג כבד ומספר בניינים במחנה קרסו תחת כובד השלג והיו נפגעים בנפש. המזון ניתן בחדר אוכל גדול. במשך שישה חודשים, לא ידענו מה זה לבשל לעצמנו ולקבוע בעצמנו מה נאכל בכל ארוחה.

המעבר מעין-שמר לגבעת אולגה אנחנו היינו בין המאושרים, שלא ידעו מה זה לגור באוהל, עברנו מבניין בעין שמר, לבניין בן חדר אחד בגבעת אולגה, למשפחה בת 5 נפשות. את חמש המיטות שמנו ברצף, כך שלא נשאר מקום לזוז בחדר השינה המשותף. כל הדירה, כולל מטבח ושירותים, הייתה 24 מטרים בלבד, המשרתים חמש נפשות.

צעדים ראשונים בארץ הקושי הגדול ביותר היה מציאת פרנסה. ההורים שלי עבדו מבוקר עד ליל בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לפרנס את המשפחה. עול הבית נפל עלי ולא הייתה לי ברירה. טיפלתי בנקיון הבית, טיפלתי באחים שלי: האכלה, החלפת חיתולים, רחצה, כביסה, נקיון, שטיפה, סידור המיטות, טיפול בגינה ובעזים שאמי גידלה כדי לסייע לפרנסת הבית. בנוסף לכך הייתי חייב גם ללמוד בבית ספר. לא פלא שהייתי עושה שמיניות באוויר כדי לברוח מהבית בהסכמת ההורים. משאת נפשי הייתה ללכת למוסד לילדים, מוסד בו פגשתי את מי שלימים נהייתה אשתי. כל יום הייתי מנדנד להורים שלי שאני רוצה ללכת למוסד. יום אחד חזר אבי מן העבודה ואני מיד שוב התחלתי לנדנד לו בקשר למוסד והוא הכה אותי מכות נמרצות בזעם, בכעס, מכות שלא אשכח אותן. בין היתר היה מרים אותי באוזני עד  לגובה עיניו עוזב ודורך עלי בנעלי העבודה המסומרות שוב ושוב. מאז לא העלתי יותר את נושא המוסד בפניהם, ונקטתי בדרך מרמה שהובילה אותי להגשים את משאת נפשי. למעשה הימים היותר מאושרים שלי היו הימים שביליתי במוסד עד סיום כיתה ח'.

חיי החברה של הילדים בגבעת אולגה בשנות ה-50 חיי החברה היו מאוד תוססים, ויחד עם זאת גם מלאי אלימות לפחות בשנה הראשונה של ההיכרות בין הילדים. העימותים התבטאו באלימות מילולית ולא אחת גם באלימות פיזית.  במשך הזמן כשהכרנו זה את זה, התפתחה פעילות חברתית של משחקי כדורגל בנים ובנות, משחקי מחניים, מחבואים, משחקי מלחמה בעיקר אינדיאנים וקאובואים ובעיקר משחקי טרזן ביער חדרה. בערבים היינו רוקדים במעגלים ריקודי הורה כשאנו שרים בקולי קולות, ומתאמצים כמה שאפשר, הבנים להחזיק ביד הבנות, והבנות להתחמק בכאילו כדי שהבנים ירדפו אחריהן.

מילון

הורה
ריקוד עם ישראלי

ציטוטים

”מזל הוא עניין יחסי“

הקשר הרב דורי