מאגר סיפורי מורשת

הורי ואני עלינו ארצה אחרי מלחמת השחרור בשנת 1948.

 

הייתי בת שנתיים וחצי ואיני זוכרת דבר מארץ הולדתי טורקיה אמי הייתה בשלבי הריון אחרונים. הפלגנו באניית מסע רעועה וישנה הים היה סוער וגלי ואמי סיפרה איך התיקים והמזוודות ניתקו ממקומם ונפלו על בטנה , כמה חרדה ודאגה עברו עליה החשש שהעובר בבטנה לא יפגע ואין מי שיבדוק , או יאמר לה או ירגיע אותה.

 

שיכנו אותנו במבנים גדולים שהיו שייכים למחנה הבריטי בפרדס חנה (היום בית החולים הגריאטרי) . זאת התקופה שהחלו זכרונותי:אני זכיתי לראות ולחוש את השלג הראשון שירד בארץ ישראל. הייתי בתוך לול מעץ עם עוד מספר ילדים, ודודתי הביאה לנו בידיה פתיתי שלג ואמרה "יורד שלג בחוץ!" וזה הייתה חוויה גדולה ומרגשת שאני זוכרת עד היום. מסבבינו היו פרדסים מלבלבים האדמה הייתה מכוסה בצמחיה ירוקה ופרחי בר רבים צמחו במרבדים צבעוניים .

 

המראה הזה כבר אז שבה את לבי. אמי  כרעה ללדת והייתה חייבת להגיע לבית החולים אך אני נאחזתי בשמלתה ובכיתי בכי תמרורים ולא נתתי לה ללכת לפתע הופיעה דודתי שעלתה איתנו ארצה ואמרה לי ללכת איתה לשדה ולקטוף פרחים יפים לאמא הסכמתי מיד נתתי לה את ידי וכך אמי הצליחה להגיע לבית החולים וללדת את אחותי הקטנה, תינוקת בריאה ומתוקה. כבר אז החלה אהבתי הגדולה לחי ולצומח עד היום הזה. יש לי עוד זיכרון יפה מאדמתה הפורייה של פרדס חנה איתנו עלו ארצה קרובי משפחתה של אמי אח ואחות שהתייתמו מהוריהם בטורקיה דניאל בן ה-14 ואחותו בלה שהייתה יפה ומיוחדת כשמה.

  

 עם אבא ואמא

 

 

 

דניאל היה נער מוכשר וחרוץ הוא הסתובב  בשדות ובין העצים שמסביבנו ומאחר ולא היו לו לא משחקים ולא חברים החל לאסוף את האדמה הבוצית שהייתה דומה למר מייבש אותה מעט ואחר כך יוצא ממנה פסלים וכל מיני דמויות וכולם היו נפעמים ומתפעלים ממעשה ידיו של נער כול כך צעיר ללא עזרה והכוונה. דניאל המשיך לגור איתנו לאחר שעברנו לעיר חולון בגלל הצפיפות הגדולה בביתנו הקטן הוא נישלך לקיבוץ והיה מגיעה אלינו בשבתות ובחגים (לא הייתה שום אפשרות לבקר אותו מאחר ולא היו אז רכבים לתושבים).

מאוד אהבתי אותו וצפיתי בכיליון עניים לבואו והשמחה הייתה גדולה.

 

תשע"ה