מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה ליבסטר (טרופ). נולדתי ברוסיה בהרי אורל בשנת 1946. גם עלי כמו על חלק גדול מעם ישראל לדורותיו לא פסח גורל הנדודים.

כאשר שואלים אותי מאיין אני? יש לי קושי לענות. נולדתי ביום חורפי קר מינוס 35 מעלות. הוריי, ילידי פולין עברו לרוסיה עם פלישת הגרמנים לפולין במהלך מלחמת העולם השנייה וכך הם ניצלו. עם סיום המלחמה כשהייתי בת שלושה חודשים הורי שבו לפולין. החזרה לפולין הייתה כרוכה בנסיעה ארוכה ברכבת, במשך מספר ימים ואני אז, הייתי תינוקת. לאחר שובם של הורי לפולין נודע להם הדבר הנורא מכל. כל בני משפחותיהם נספו בשואה. מלבד דוד שלי (אחיו של אבי) שעבר ביחד עם אבי לרוסיה.

כאשר הגענו לפולין התגוררנו שם בשני מקומות  שונים. בשנים הראשונות גרנו בעיירה קטנה שבה עברה עליי ילדות מאושרת. בין שדות ויערות ירוקים ובין שכנים וחברים יהודים. בעיירה זו גם הלכתי לגן יהודי. כאשר הייתי בת שמונה הוריי החליטו לעבור לעיר גדולה בשם ורוצלב, שנחשבת לאחת הערים היפות בפולין אבל אני לא ראיתי את היופי שבה. התגעגעתי לסביבה היהודית של העיר הקטנה לשדות וליערות הירוקים, לשכנים וחברים יהודים.

בגן הילדים בפוליןבמקום מגורינו החדש רוב השכנים היו פולנים. למרות שבעיר הזאת היה  גם בית ספר יהודי, הוריי שלחו אותי לבית ספר פולני הקרוב לביתנו. בבית הספר הזה לא נוצרו קשרים חברתיים ביני ובין הילדים האחרים ואני הייתי בודדה מאוד. היום כאשר אני חושבת על כך אינני יודעת האם הבעיה הייתה שהילדים הפולנים לא רצו לשחק איתי כי אני יהודייה או כי אני הרגשתי שקשה לי להתחבר אליהם. שיחקתי בעיקר עם אחותי פנינה עד היום.

יום אחד יצאנו תלמידי הכיתה לטיול ובסיומו החליטה המורה שכולנו ניכנס לכנסיה, אבל אני החלטתי שזה לא מתאים לי, כי אני יהודייה. למחרת פנו אליי שתי בנות מן הכיתה ושאלו אותי מדוע לא נכנסתי לכנסיה. ואני עניתי שאני יהודייה. ואני לא רוצה להתפלל בכנסיה. הבנות אמרו שהן רוצות לספר לי סוד שאסור שיתגלה בכיתה והסוד הוא שגם הן יהודיות. והן לא רוצות שהילדים הפולנים יגלו את זה ויתנכלו להן ולכן הן שומרות את זה בסוד. מאותו היום עד לעלייתי לארץ זכיתי בשתי חברות נהדרות.

נכדתי המוכשרת טל המחיזה את הסיפור שספרתי לה.

בשנת 1957 הורי החליטו לעלות לארץ ישראל. בגיל אחת עשרה אני שוב מוצאת את עצמי ברכבת יחד עם הורי ואחותי, בנסיעה ארוכה עד איטליה, ומשם באנייה שהביאה אותנו לארץ.

לאחר הירידה מן האנייה בנמל חיפה ביום חורפי גשום וקר, העלו אותנו יחד עם משפחות רבות אחרות על משאיות, וכך הגענו לביתנו החדש בעיר עכו. מה שהתגלה לעיננו בהגיענו  לשם, זה מספר גדול של צריפים קטנים והרבה מאד בוץ – 'המעברה'. זה היה המפגש הראשוני שלנו עם ארץ ישראל.

המעבר הזה לארץ חדשה, חייב אותנו להסתגל לשינויים מהותיים בחיינו: הנופים, האקלים, השפה והחברים. אבל אנחנו – ילדי המעברה, למדנו להסתגל די מהר למצב החדש.

כילדים נהנינו מן ה'ביחד'. את השטחים שבין הצריפים הפכנו למקומות מפגש למשחקים. לאחר שמזג האוויר התחמם, השתכשכנו במימי הים שהיה קרוב לבתנו. אפילו הפחד מן הנחשים, שהסתובבו בחופשיות סביבנו, לא הכריע  אותנו.

לאחר כשנה וחצי של מגורים במעברה עברנו לדיור קבע בעיר עכו. אמנם הדירה הייתה קטנטונת במושגים של היום, אבל אז היא נראתה לי כארמון. למדתי לאהוב את העיר עכו ואת ההיסטוריה העשירה שלה. עקבתי בעניין גדול אחר החפירות הארכאולוגיות, שנעשו בעיר וכמו בחזרה במנהרת הזמן התגלתה לעיני עיר צלבנית, שצצה מתחת לפני הקרקע. היסטוריה של כמעט 1000 שנה קמה לתחייה בצורה מדהימה.

השנים חולפות ואני במידה מסוימת סוגרת מעגל כאשר אני מחליטה באופן די ספונטני ומהיר לקבל עבודה, שעיסוקה – בקליטת עולים חדשים בארץ. תחילה בתחום הוראת השפה העברית בכיתות האולפן ולאחר מכן בתפקיד ניהולי ובהדרכת מורים והכשרתם. במקביל הקמתי גם משפחה ולאחר מכן אף השלמתי את לימודי האקדמיים באוניברסיטה.

הורי שאיבדו את משפחותיהם בשואה, זכו לראות את המשפחות שלי ושל אחותי גדלות ומתרחבות ובעיקר את האושר והשמחה שחווינו יחדיו. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים, שיבדלו לחיים טובים וארוכים. הילדים והנינים הסבו להורי אושר רב.

אמי ואבי שעקב נסיבות חייהם לא זכו להשכלה אקדמית (ואבי הצר על כך מאד) שמחו מאד והיו גאים שגם אני וגם אחותי ובמיוחד ילדנו רכשו השכלה גבוהה: בתי – רופאה ובני – עורך דין. שני הבנים של אחותי מהנדסי מחשבים והשלישי רואה חשבון. ניסינו כולנו ככל שהדבר ניתן להכניס אור ואושר לחייהם של הורי. הם הלכו לעולמם בשיבה טובה, כשהם מוקפים בבני משפחה שאהבו אותם מאוד. יהי זכרם ברוך.

עיסוקיי כיום

לאחר שפרשתי מעבודתי החלטתי לפנות לתחומי עיסוקים חדשים ומאתגרים. התחלתי ללמוד ספרדית ובנוסף לכך התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר. אני מתקדמת אמנם באיטיות, אבל לא מוותרת. באירוע לכבוד יום הולדת 50 של בתי הבכורה (דפנה), ליוויתי בנגינה את שירתן של בתי ונכדתי (טל).

אחד העיסוקים הנוספים החביבים עלי הוא יצירת סרטונים לימי הולדת של הנכדים ולאירועים שונים. אני לומדת להשתמש בתוכנות עריכת סרטונים מתקדמות אשר מאתגרות אותי כל פעם מחדש.

הזוית האישית

אנה: תכנית הקשר הרב דורי, יצרה הזדמנות ייחודית ונפלאה לחיזוק הקשר שלי עם רועי. הדהים אותי לראות כיצד רועי והילדים האחרים היו קשובים והתעניינו בסיפורי החיים של הדור המבוגר. למרות הנסיעה היחסית ארוכה ברכבת מביתי בקריית חיים להרצליה, אני חיכיתי בקוצר רוח למפגשים האלה. בילינו זמן איכות ביחד מבלי שיהיה צורך לחלוק את תשומת עם שאר בני המשפחה. זכיתי מצד רועי ליחס חם ואוהב, דבר שהסב לי אושר רב.

רועי: שמחתי להשתתף בתכנית עם סבתי חנה, למדתי הרבה פרטים חדשים על ילדותה ועל משפחתה ונהניתי לעבוד יחד אתה באמצעות המחשב, לתעד סיפורים ולצפות יחד בתמונות ישנות המספרות את סיפור ילדותה.