מאגר סיפורי מורשת

ילדות בכפר הריף ושירות בצה"ל                                                                                                                                                                                            

נולדתי בעיר קטנה ברוסיה בשם קריביץ בשנת 1947 להורים ניצולי שואה ילידיי פולין.  בשנת 1957 הותר לאנשים שהיו ילידי פולין לפני מלחמת העולם השניה להגר לפולין. הורי ניצלו אפשרות זו כדי לעזוב מפני שידעו כי מפולין ניתן לעלות לישראל. למדתי בבית ספר יהודי בעיר רווצלאב. הלימודים היו בשפות פולנית ויידיש. הורי דיברו יידיש בבית.

בשנת 1958 עלינו ארצה מפולין ברכבת עד העיר נאפולי באיטליה. משם באוניה בשם pace. שטנו שלושה ימים לארץ והגענו לנמל  חיפה. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי ים.

מיד הורי רכשו משק במושב חדש בשם כפר הריף ששם היו להם חברים, דבר שעזר בתהליך הקליטה.

במושב היה בית ספר שבו היינו כולם ילדי עולים מפולין רוסיה ומרוקו. יחד התגברנו על קשיי הקליטה, לימודי השפה וההשתלבות בארץ.

זו הייתה ילדות במקום קטן שבו נסיעה לעיר הקרובה רחובות, שוות ערך היום לחוויית נסיעה לחו"ל.

היינו עסוקים כל יום אחרי הלימודים בעזרה להורים במשק, טיפול בלול, עזרה ברפת ובשדות.

בסיום לימודי כיתה ח' התקבלתי ללימודים באורט רחובות, בית ספר ששילב לימודי תיכון ומקצוע.

נסיעה ללמודים היתה כל יום חווייה בפני עצמה. מהבית לצומת ראם באופניים, אוטובוס לרחובות, וריצה מהתחנה לבית הספר.

כל יום בעיר ראיתי מראות חדשים ודברים חדשים שלא הייתי רגיל להם במושב.

לימודים בבית ספר שבו רוב התלמידים ילידי הארץ, חברי תנועות נוער, היה חדש לנו קומץ ילדי עולים. היה מאד קשה להשתלב בחברה זו שמאוד זלזלה בנו בהתנהגות שלנו, במבטא שלנו, היחס שלנו ללימודים שפירושו: להצליח בכל מחיר!

מיד לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל. משהו חדש ובלתי מוכר: מסגרת לא מוכרת, חברה חדשה ורב גונית.

לא נשאלתי מה רצוני ואיפה אני רוצה לשרת (כמו שזה היום).

לאחר 3 ימים בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) הוקרא שמי, נשלחתי עם עוד קבוצה של מגויסים. נדרשנו להוריד את המדים שקיבלנו ביום הגיוס וקיבלנו מדים חדשים וכומתה כחולה ואז הבנו שגויסנו לחיל האוויר.

שירות בצה"ל

נלקחנו לתחנת רכבת בתל אביב נאמר לנו לעלות לרכבת לחיפה, שם ימתינו לנו. כך מצאתי את עצמי עם עוד חברה בבית ספר הטכני בחיפה בקורס מכונאי מטוסי קרב. הלימודים כולל הטירונות נמשכו תשעה חודשים ובסיומם בערב יום העצמאות 1967 נשלחתי לשרת במוסך מטוסי מירז'  בבסיס חצור טייסת 101 המפורסמת. שלושה ימים לאחר הגעתי הוכרזה כוננות שנמשכה עד פרוץ מלחמת ששת הימים. שלושת השבועות האלו היו תקופת הלימוד שלי להכרת העבודה המעשית של המטוס שבו טיפלתי בהמשך במשך 12 שנה. תקופה בה עברתי את כל שלבי הקידום מטוראי פשוט עד למפקד מוסך מטוסים. בתקופה זו גם הכרתי את רעיתי שרה, התחתנו. ונולדו לנו שלושה ילדים: רחלי  (אמא של אריאל ) הבת הבכורה, השנייה שלומית והבן הצעיר דורון. כל אותה תקופה התגוררנו במושב כפר הרי"ף וניהלנו משק פעיל של פרדס ולולים.  בשנת 1979 נשלחתי ללימודים בטכניון בחיפה ובסיומם יצאתי לקורס קצינים אותו סיימתי בדרגת סגן. שירתתי כקצין בצה"ל וזה פתח בפני מסלול שונה לחלוטין אותו המשכתי עד פרישתי מצה"ל בשנת 1989. לאחר הפרישה התחלתי במסלול חיים שונה. במסגרת חדשה של חיים ללא מדים בשרות המדינה, ברשות המסים. ניהול אנשים ללא מסגרת של פקודות וסמכותיות. כאן מתגלה כל הניסיון שנרכש בצה"ל.

מסלפי לתמונה – סיפור ישראלי

בשנת 2014 פרשתי סופית מהעבודה, בגיל 67. מאז הפרישה התחלנו אני ואשתי במסלול שלישי. מסלול של להיות סבתא וסבא במשרה מלאה לכל נכדינו הפזורים על פני שלוש יבשות. אריאל ואמו רחלי בישראל, אלה ואימה שלומית בשנגחאי שבסין, איתן ואביגיל ואביהם דורון נמצאים באוהיו שבארצות הברית ואנחנו מבקרים אותם אחת לשנה. תמונת הדיוקן שלי אינה מצולמת בארץ אלא בזמן ביקורי האחרון את משפחתי בארה"ב.

הזוית האישית

סבא יעקב: התכנית קרבה ביני ובין אריאל לגבי העבר שלי וההווה שלנו כסבא ונכד. זכינו בשעות איכות יחד לגבי העבר המשפחתי והמשכיות הדורות.

אריאל: התכנית מאוד קידמה אותי ביחסים ובקשר עם סבי ואני מרגיש שאנחנו מאוד קרובים עכשיו.