מאגר סיפורי מורשת

החיים ברוסיה

קוראים לי לאה על שם סבתא שלי – אמא של אמא שלי, שם המשפחה שלי יעקובוביץ ולפני החתונה היה ברונשטיין לאבא שלי קראו מיכאל ולאימא שלי רבקה. נולדתי ברוסיה בתקופה מאוד מאוד קשה ובמיוחד עבור היהודים. המשטר הקומוניסטי שלט אז ברוסיה, שלטון ללא מיצרים ,ובראשו עמד ראש הממשלה סטאלין יימח שמו וזכרו, שהיה רשע גדול, הוא הוציא להורג יהודים רבים, רק בגלל שלמדו תורה וקיימו את מצוות דתם.  הם גם אסרו להקים תלמודי תורה יהודיים ולהעניק חינוך יהודי לילדי ישראל.

והנה דוגמה אחת, איך הפריעו הקומוניסטים ליהודים לשמור תורה ומצוות? סבא שלי, הרב חיים עזרא, היה מוהל, באחד הימים הוא הודיע לבנו – לדוד שלי, שהם יוצאים. סבי לא גילה לו לאן, הם התחילו ללכת, וכל כמה צעדים הם היפנו את מבטם אחורה, כדי לבדוק, שאף אחד לא עוקב אחריהם, הם פחדו שמא אנשי הק.ג.ב בולשים אחריהם. כי אם הם היו תופסים יהודים שמקיימים מצוות, והורגים אותם ללא חקירות ושאלות. וכך הם המשיכו בדרכם, עד שהגיעו לפתח של בית כלשהו. הם דפקו בדלת  ואשה מבוגרת עם תינוק קטן בידיה, הנכד שלה, פתחה להם את הדלת, הכניסה אותם לביתה, וסגרה היטב את הדלת אחריהם. הסבתא חששה שההורים של התינוק, יפחדו לערוך לתינוקם ברית מילה, בגלל העונש שצפוי להם אם ייוודע שהם מלו את בנם… ולכן, היא החליטה  להזמין את המוהל, בשעה שההורים לא שהו בבית. וכך סבי ודודי ערכו את הברית בחשאי מבלי שאף אחד יידע. וכשההורים חזרו כבר לא נותרה בידם כל ברירה, ולא היה באפשרותם לעשות דבר בקשר לברית המילה….

היהודים ברוסיה שומרי התורה והמצוות סבלו מאוד מידיהם הארוכות של השלטון הקומוניסטי, לא זו בלבד שהם הפריעו ודיכאו את היהודים מלקיים מצוות, אלא, שגם לא אפשרו להם לצאת מרוסיה ואף אסרו עליהם לצאת מגבולות  המדינה.

חסידי חב"ד ברוסיה חשבו והבינו שאי אפשר יותר לחיות ככה, וחשבו מה ניתן לעשות? ההזדמנות הגיעה לאחר  שהסתיימה מלחמת העולם השנייה.

בשנים תש"ו – תש"ז (1946 -1947) אפשרה  ברית המועצות לפליטי מלחמה בעלי אזרחות פולנית ששהו בתחומה לחזור לפולין. מכיוון שיציאה מגבולות ברית המועצות בצורה חוקית הייתה בלתי אפשרית, והחיים תחת השלטון הקומוניסטי היו מסוכנים וקשים מאוד עבור יהודים דתיים, ולחסידי חב"ד בפרט, ניסו החסידים לנצל הזדמנות זו על מנת להימלט מברית המועצות, במטרה לעלות לארץ ישראל. הוקמה מערכת מחתרתית של זיוף דרכונים של פליטי מלחמה פולניים, שמתו והתאמתם למשפחות החסידים, כדי שבעזרתם יוכלו לעבור את הגבול לפולין. מבלי שהמשטרה החשאית (ק.ג.ב.) תבחין בכך.

גם משפחתנו זכתה לקבל דרכונים מזוייפים. היינו אמורים לצאת באחת הרכבות היוצאות . אבל דודתי, ילדה אז והיא לא יכלה לעלות לרכבת. החלטנו שאנחנו לא עולים בלעדיה, בינתיים נשארנו, וחיכינו שהיא תתאושש מעט. ב"ה, הספקנו לעלות על רכבת אחרת. לפני הנסיעה הזהירו את הילדים שלא לדבר, כי אם ישמעו 'פולנים' מדברים ביידיש זה יכול לעלות חשד… יצאנו בניסים את גבולות רוסיה.

היציאה מרוסיה

מרוסיה הגענו לאוסטריה, שם זכינו סוף סוף להקים תלמודי תורה וכל מה שברוסיה היה אסור. לאחר שהייה של כשנה באוסטריה המשכנו  לצרפת ושם נשארנו שנתיים. אחרי שנתיים בצרפת עלינו לארץ ישראל – הארץ המובטחת.

העלייה לארץ

כשהגענו לארץ, הביאו אותנו בהתחלה למחנה עולים. שם גרנו באהלים למשך תקופה של כמה חודשים.  מסביב המחנה שוטטו כל מיני חיות רעות ומפחידות, וכל לילה עמדו שומרים לבדוק שהחיות אינן מתקרבות לשטח המגורים. משם עברנו לגור במעברה שבפרדס חנה, שם שהינו בערך שנה,

כעבור שנה עברנו לגור במקום שנקרא אז "ספריא" והיום כפר חב"ד. גרנו בדירות של ערבים, שברחו משם לאחר ששמעו שהיהודים באים לגור שם. כל דירה הייתה בגודל של שני חדרים, ובכל בית גרו שתי משפחות, כל משפחה קיבלה חדר אחד. אחר כך, נתנו לכל משפחה בית גדול יותר. לנו נתנו בית אחד, שפעם גרה שש משפחת ריבקין. במקום שהיום שוכן שם בית הכנסת "בית מנחם". מאוחר יותר הסב הרבי את שמו של הכפר מספריא לכפר חב"ד.

סבי – אבי האסירים

כשהגעתי לגיל נישואין  נישאתי לנכדו של רבי אריה לוין, רבי אריה לוין כונה בשם "אבי האסירים" האם אתם יודעים למה?

בשנים שקדמו לקום המדינה, שלטו הבריטים בארץ, והארץ הייתה רוויות דם ומלחמה. הצעירים שהגיעו מכל קצוות תבל לחמו להפיל את השלטון הבריטי, ולכבוש את הארץ מידיהם. הבריטים רדפו את פעילי המחתרות שחוללו שמות בצבאם, ואלו שנתפסו, נשלחו למאסר בבית הסוהר הידוע לשמצה ה'קישלה', או בבית הסוהר המרכזי. היו שם קבוצות של נידונים למוות שנשפטו במשפט שדה ונידונו לתליה. הם ישבו לצד אלו שנשפטו 'רק' לשנות מאסר ממושכות. אלו גם אלו ישבו בתת תנאים אנושיים: חדרים מעופשים ומחניקים, ללא ביקורים  וללא משפחה, ובוודאי שלא פרקליטים כלשהם. רק אחד היה שקיבל את אישור הרשויות לבקר את האסירים – רבי אריה לווין…

האם יודעים אתם למה? כי רבי אריה לוין כל כך רצה לבקר את האסירים עד שהיה מוכן לסכן את נפשו. והנה הסיפור : רבי אריה הגיע לבקר את האסירים, אולם השומר הבריטי לא הסכים לתת לו אישור להיכנס, ואמר לו: "אף אחד לא נכנס לבית הכלא מהבוקר עד הלילה".  אך, רבי אריה לא התייאש הוא סובב סביב בית הכלא וגילה גדר תיל גבוה, הוא התחיל לטפס על הגדר, הוא טפס וטפס וקפץ קפיצה גדולה תוך שהוא מסכן את חייו. כשהשומר ראה את מסירות נפשו, אמר לו:" מעתה והלאה אתה רשאי להיכנס כל זמן שתרצה. ואכן, כפי שהעיד על עצמו רבי אריה "לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש…".

מסירותו הרבה וליבו הרחב כנראה השפיעו אף על הבריטים האטומים, והוא אף הצליח להשיג אישורים לדרישות דתיות שונות, כדי לחזק את רוחם השפוף. כיסיו העמוקים, אותם תפרה הרבנית בבגדיו, היוו חוט מקשר בין האסירים והעולם החיצון. האסירים הכניסו פנימה פתקאות עם דרישות שלום לקרובי משפחתם, וכשיצא רבי אריה משערי בית הכלא הלך ומסרם לכתובותיהם, ובכך הפיח שמחת חיים במשפחות שנותרו בלי עידוד ונחמה. כעת, היה רבי אריה מקבל מהם מכתבים, מחביאם בכיסיו העמוקים, והאסירים בכלא היו מקבלים אותם ומשיבים בהם את נפשם.

האסירים האומללים ראו ברבי אריה שהגיע לבקרם בכל שבת ומועד, מלאך מושיע של ממש. הוא חיזק את רוחם ועודד את נפשם, ונתן להם תקווה במקום חשוך תקווה. הוא לא הבדיל בין לוחמי צדק לעבריינים פליליים, בין קרובים לדת משה ובין רחוקים ופוקרים. את כולם אהב עד כלות, למען כולם פעל, ואת כולם הבין והכיל במסירות שאינה יודעת גבולות.

אני זוכרת, שרבי אריה היה גר בבית בן שתי קומות, בקומה הראשונה הוא גר, ובקומה השנייה גרה בתו, שפרה, חמותי. וכשהיינו מגיעים הוא היה קורא שפרה! שפרה!, אורחים מגיעים אליך! ורק אז יכולנו לעלות..  הוא רצה להיות הראשון שיוכל לשמח אותה.

הקשר עם הרבי

לאחר שנים רבות לנישואינו, לא נתברכנו בילדים, ולכן החלטנו לנסוע לרבי מליובאוויטש ולבקש ממנו ברכה לילדים, נכנסנו ל"יחידות" והוא ברך אותנו שיהיה לנו ילדים, ואכן, בעזרת השם, נולדה לנו בת ואחריה בן, ואז נסענו שוב לרבי להראות לו את התוצאה של הברכה. אחר כך, נולד לנו בן נוסף, ב"ה.

הזוית האישית

יהודית יעקובוביץ תעדה את סיפורה של סבתא לאה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.