מאגר סיפורי מורשת

שמי מינה, שם משפחתי בנעוריי היה וינר ונולדתי בשנת 1954 בצ'רנוביץ' שבאוקראינה. השם ניתן לי על שם סבתי, אמו של אבי שנרצחה בשואה, שמה היה מינצ'ה-לאה.

כשהייתי בת שנתיים הוריי מרים ומיכאל רצו מאוד לעלות לישראל אבל בשל מדיניות "מסך הברזל" נמנע כל מעבר מהגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות אל הגוש המערבי. לא יכולנו לעלות ישירות לארץ ישראל ולכן נאלצנו לעבור קודם לפולין שם נולדה אחותי שרינה. רק כעבור כשנתיים התחיל המסע שלנו אל ארץ ישראל. הוריי יצרו קשר עם הסוכנות היהודית שהדריכו אותנו לנסוע לוינה שבאוסטריה ומשם לנאפולי שבאיטליה. שם התרכזו כל העולים שביקשו להגיע לארץ ישראל. שם המתנו עד ארגון כל המסמכים הנדרשים וכעבור שבוע הפלגנו לארץ באנייה בשם "ירושלים".

לקראת ההגעה לארץ איפשרו נציגי הסוכנות לעולים לבחור בין שתי ערים לקבוע את מגורם החדש: דימונה או קריית גת. הצוות באנייה קיבל הוראה לא לענות לשאלות העולים היכן מומלץ יותר לגור מבין שתי האופציות, אך אמי הצליחה להבין שכדאי להיעזר במפה ולראות איזו עיר קרובה יותר לתל אביב, כך נבחרה קריית גת לשמחתנו התברר שזו הייתה החלטה נבונה. כמשפחה צעירה עם ילדים קטנים קיבלנו דירה בבניין חדש שהיו בו מקלחת ושירותים וזאת בניגוד לעולים המבוגרים שקיבלו קראוונים שהשירותים והמקלחת היו מחוץ למגורים.

בקריית גת התחלתי את שנת הלימודים בגן חובה ולדברי אמי קלטתי מהר מאוד את השפה העברית. אמי מספרת שבאחד מימי שישי הראשונים שלי בגן סיפרתי לבני משפחתי על חווית הדלקת נרות וקבלת שבת ומאז אנו הבנות ובתוכן גם אמי מקפידות על כך.

אבי מיכאל, שלמד בפולין תפירת תיקים ומעילים מעור מצא עבודה אצל אדם פרטי שעסק בתחום הטקסטיל. תהליך הקליטה שלנו בארץ היה טוב: בזכות הוריי שרכשו את מרבית מוצרי החשמל והריהוט בפולין ושלחו במכולה לארץ. מצבנו היה שפיר בנוסף הוריי ידעו לנהל נכון את משק הבית וכך כעבור 3 שנים הצליחו לרכוש דירה ולעבור לגור בנתניה.

סיפור בחירת המגורים בנתניה

העיר נתניה נבחרה כמקום מגורים, לאחר ביקור בנתניה, אבי התלהב מהטיילת המטופחת ומהמזרקה המיתולוגית שהייתה בכיכר ואמר אם ראש העיר דואג לחזות פני העיר ברור שגם חושב על רווחת התושבים.

בנתניה למדתי בבית ספר יסודי "אוסישקין". אחד מזיכרונות ילדותי מבית הספר היסודי הוא טקס ההתכנסות שנערך בשעה 6 בבוקר בחצר ביה"ס ובמהלכו הונף דגל המדינה והוקרא בפנינו שיר של אחד המשוררים הלאומיים. במהלך לימודיי מכיתה ב'-ח' הייתה לי מחנכת שזכורה לי היטב. שמה היה זלדה בן יהודה. המיוחד בה שהיא הייתה המחנכת שלנו עד לסיום בית הספר היסודי, בשונה מהמקובל שמחנכות היו מתחלפות כל שנתיים. זלדה חשובה לנו ומאוד משמעותית בחיינו כמתבגרים ואפילו זכינו לנוכחותה בחלק מחתונות התלמידים.

המשכתי ללמוד בתיכון "בר-אילן" תיכון ממלכתי דתי, שמטרתו הייתה להעניק חינוך מסורתי ובסיום לימודיי נרשמתי לסמינר "תלפיות" ללימודי הוראה. במקביל קיבלתי צו גיוס לצבא והיה לי חלום להתגייס לחיל הים. זכור לי שבמיונים הדגשתי שאני רוצה להתגייס לחיל הים, למרות שנאמר לי שלמסיימות הטירונות שלנו אין דרישה לחייל הזה. בסיום הטירונות כשכולן כבר הוצבו לחילות השונים, נשארנו רק אני וחיילת נוספת ולשמחתנו הרבה המפקדת הודיעה לנו כי בכל זאת נדרשו שתי בנות לחיל הים וכך בשנת 1972 חלומי מכיתה ו' התגשם.

שרתי בתפקיד מוכ"מת (קשתית – מוכ"מת יבשה), בחיל הים באחת מהתחנות לאורך חופי הארץ. במסגרת תפקידי עקבתי במסך המכ"מ אחרי ספינות השטות שבים ובהמשך נשלחתי להדרכה בקורס המוכ"מת. היה לי שירות מוצלח ולכן חתמתי קבע לעוד ארבע שנים.

בשרות הצבאי

בגיל 22 נשאתי לדב שגם שירת בחיל הים כמוכ"מ על סטי"ל. נולדו לנו שלושה בנים. כיום יש לי ששה נכדים, כן ירבו!

בגלל שהשירות הצבאי שלי התארך יותר מהמתוכנן, בחרתי לא לחזור לסמינר ההוראה אלא לפנות למישורים אחרים. בהמשך למדתי קורס בהנהלת חשבונות ועבדתי תקופה ארוכה כמזכירה במפעל מתכת.

כיום אני גמלאית ובמקביל עובדת בצהרון בית ספר כמדריכה ומאוד נהנית מהתפקיד. מבחינתי העבודה בצהרון מהווה מעין סגירת מעגל משום שלא הצלחתי ללמוד הוראה אבל כיום אני עוסקת בזה כגמלאית ומתוך בחירה. בנוסף אני מתנדבת בתכנית "אם לאם" שמלווה משפחה יחידנית – אם וילדיה מבקרת בביתם מפעילה את הילדים במשחקים, יצירות וסיפורים. בנוסף מעניקה אוזן קשבת וכתף תומכת לאם המשפחה.

כל אלו מתווספים ללימודים פעמיים בשבוע ללימודים בכיתת וותיקים בבית ספר "שרת" בנתניה. אני נהנית מאוד מכל העשייה והפעילויות שבהם אני עוסקת מרגישה מסופקת וחיונית ומאחלת לעצמי להתמיד בכך עוד שנים רבות.

הזוית האישית

ניקול: נהנינו מאוד ליצור את העבודה הזאת להקשיב לסיפורים ולשאול שאלות לספר אותם ולגלות דברים חדשי פרויקט זה תרם לי ולמינה רבות.