מרומניה לכל מקום בעולם – סיפור אהבה ללא גבול
בטי קליין משתפת בסיפורים חובקי עולם על אהבה ומציאות.
שמי בטי (ברטה) קליין. נולדתי בשנת 1928 בעיירה קטנה ברומנייה ששמה רדאוץ.
בילדותי למדתי בבית ספר, אך בשנת 1940 סולקתי מבית הספר שלי, רק משום שהייתי יהודייה. בשנת 1941 כל היהודים בעיירה שלי נשלחו למחנה עבודה טרנסניסטריה שבדרום מערב אוקרינה. במחנה העבודה, חיינו בתנאים מאוד קשים. נאסר חופש התנועה וההתכתבות ורוכזנו בגטאות ובמחנות, ועל כולם חלה חובת עבודת כפייה. יהודים רבים נרצחו שם או מתו ממחלות כגון טיפוס הבהרות ודיזנטריה ומכפור.
בשנת 1944 הצבא הרוסי שיחרר אותנו וחזרנו הביתה לרומניה בתוך שלוש שנים הצלחתי להשלים לימודי וסיימתי את תעודת הבגרות בבית ספר. בתקופת בית הספר, הייתי פעילה בתנועת הנוער הציוני. אז גם הכרתי את בעלי לעתיד שכבר עבד וחיכה לי שאני יגמור את הבית ספר כדיי שנוכל להתחתן. הוריי מאוד רצו שאמשיך את לימודיי באוניברסיטה, לאחר לבטים רבים, החלטתי לעזוב מכיוון שמאוד רציתי כבר להינשא לבעלי.
כך קרה, שלמדתי שנה בטכניון בבוקרסט ובשנת 1950 עזבתי את הלימודים. בשנת 1950 אני ובעלי נישאנו. בשנת 1951 נולד בני הראשון פנחס ובשנת 1954 נולד פלאי בני השני.
רגע לפני העלייה לארץ, טסנו לווינה, שם התארחנו אצל בת דודה של חמתי. היא הזמינה אותנו אליה הביתה טיילה אתנו ולקחה אותנו איתה להצגות. אחת ההצגות שאני זוכרת במיוחד הייתה הצגה מוזיקלית של ויקו טורינו וקטרינה ולנטה, עם הבלט של מולנרוש מפריז. שמחנו מהטיול בווינה ומשם המשכנו ונסענו ברכבת לנפולי. בנפולי שהינו במלון שהסוכנות היהודית סידרה עבורנו. טיילנו בה הרבה ולאחר כשבוע עלינו על אניית תיירות ועצרנו בקפריסין ואתונה וביקרנו בכל העתיקות. אחר כך הגענו לנמל חיפה. בחיפה כבר היו הוריו ואחיותיו של בעלי. התארחנו אצלם שבועיים, דבר אשר עזר לנו מאוד.
בשנת 1963 עליתי ארצה, לארץ ישראל.
כאן עבדנו קשה, הקמנו שוב בית, והילדים למדו ואחר כך שירתו בצה"ל. הבן הראשון פנחס למד בבסמ"ת שש שנים הנדסה. הוא התגייס לצבא ושירת שנתיים בקבע בגלל הלימודים. אחריי השחרור, נירשם לטכניון בחיפה וסיים הנדסת מחשבים. הוא עובד ברפאל מאז ועד היום כשלושים ושמונה שנים והתקדם מאוד יפה שם. יש לו שלושה בנים שכבר סיימו ללמוד. בני השני פלאי קליין למד בבסמ"ת אלקטרוניקה ושירת גם הוא שנתיים קבע בצבא. אחריי השחרור הוא התקבל לעבודה באלקטרוניקה בדיגיטאלי. היום הוא עובד ב- hp וגם לו יש שלושה בנים שסיימו את לימודי התואר הראשון שלהם.
בעלי ואני אוהבנו מאוד לטייל. טיילנו יחד הרבה, בכל העולם. את הטיול הראשון עשינו בשנת 1980. טסנו למסלול שנקרא "אירופה הקלאסית" ביקרנו בלונדון, בלגיה, הולנד, ברלין ואיטליה. בשנת 1984 עשינו טיול לארצות הברית וקנדה וביקרנו קרוביי משפחה. אחר כך הצטרפנו לטיול מאורגן מחוף לחוף. בשנת 1986 עשינו טיול לכל המזרח הרחוק של שלושים ושישה ימים מהודו עד סינגפור. אחריי זה עשינו טיול בפינלנד. בשנת 1989 עשינו טיול למצרים ואחר כך טיול לפורטוגל וספרד.
בינתיים הזדקנו ולא נותר לנו כוח לטיולים. עשר שנים נסענו כל קיץ ביולי-אוגוסט ליער השחור בגרמניה שם השכרנו צימר ועשינו טיולים בסביבה. היו לנו חיים מאוד מאושרים. בשנות השמונים בעלי חלה במחלת הפרקינסון. ככל שהשנים עברו והמחלה הזו התפתחה בגופו הטיולים הלכו ופחתו. המחלה גרמה לו לכאבים והכריחה אותנו להישאר קרובים לבית. בשנת 2012 בעלי נפטר ז"ל. מאז אני מאוד בודדה.
בשנת 2014 בחודש דצמבר, נולד לי הנין הראשון. שמו יונתן. לאחר שבעלי נפטר הצטרפתי למעון יום לקשישים כדיי לא להיות לבד. בבית הייתי נשואה שישים ושלוש שנים ומאוד קשה לי בלי בעלי ואני צריכה להתמודד עם זה הבנים שלי מאוד עסוקים בעבודתם ולכן אנו מרבים לדבר בטלפון אך פחות מתראים.
אני חיה עכשיו עם תמונות וזיכרונות מהעבר וזה הנחמה שלי טיילתי הרבה וראיתי הרבה ועכשיו אני מסתפקת במועדון לקשישים. כאן מצאתי את המשפחה החדשה שלי והבית השני. אסיים ואומר שחיי היו מורכבים מרגעים קשים מאוד בחלקם אך גם ברגעים יפים מאין כמותם.
מילון
מדאוץעיר ברומניה
ציטוטים
”היו לנו חיים מאוד מאושרים. אני חיה עכשיו עם תמונות וזיכרונות מהעבר וזה הנחמה שלי...“”אחת ההצגות שאני זוכרת במיוחד הייתה הצגה מוזיקלית עם הבלט של מולנרוש מפריז...“
