מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מרומניה לישראל האהובה

אני וסבתי בפעילות של הקשר הרב דורי בבי"ס
אני סבתי וסבי בנמל התעופה עם משפחתי
חייה של פליצ'יה סולומון.

ליאור וייס וסבתא פליצ'יה סולומון בתכנית הקשר הרב דורי. במפגשים סיפרה סבתא לליאור סיפורים על ילדותה ברומניה ועל עלייתה לארץ ישראל. סבתא מספרת:

שמי פליצ'יה סולומון נולדתי ברומניה בעיר הבירה, בוקרשט, בשנת 1945. הוריי בחרו לי את השם הזה, מכיוון ששם זה היה מאוד מיוחד ויפה ברומניה . אין פירוש מדוייק לשם הזה בעברית אך הוא דומה במשמעותו לאושר, שמחה. לשם בחגים כמו: ראש השנה, יום כיפור ופסח.

לאמי קראו רוזה ולאבי קראו יהושוע. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה מלצר. אמי הייתה אישה טובה מאוד ותמיד עזרה לכולם ואבי היה קצת סגור ומדוכא לפעמים, כיוון שבשואה היה במחנות ריכוז וברכבת המוות ,ולאחר כל הדברים האלה היו לו קצת קשה להיות מאושר. אבי היה גבוה ויפה ואמי הייתה נמוכה יותר, קצת מלאה אבל אישה מאוד מאוד יפה.

העיר בה נולדתי, בוקרשט, הייתה מאוד יפה ובשנות ה 30 – 40 של המאה ה-20 נקראה "פריס הקטנה". העיר הייתה מאוכלסת באנשים, שלרוב  היו עשירים, לבושים בבגדים מהודרים ויפים והיו בה מקומות מאוד מהנים לבילוי כמו תיאטרון, אופרה ובתי קפה. בשנת 1942 כבשו הגרמנים את רומניה, הרגו הרבה יהודים והעבירו אותם למחנות ריכוז. בעקבות המלחמה היה עוני, בבוקרשט היה קשה להשיג בגדים ואוכל. ביתנו היה בגודל של חדר וחצי והיה בו מטבחון קטן לבישול, חדר אורחים ושירותים. גרנו בשכונה בה גרו לא מעט יהודים. בחיי היום יום היינו אוכלים ממליגה, ובחגים היינו אוכלים מרק עוף. המאכלים האהובים עליי היו עוגות, דברי מתיקה וסרמלה שזה כרוב ממולא. ליד ביתנו הייתה מכולת שבה יכולנו לקנות נקניק וגבינות ומעבר לכביש הייתה מאפייה, ובשר היינו קונים במקום כשר ליהודים. ליד ביתי היה בית כנסת גדול ויפה והיינו הולכים לשם בחגים כמו: ראש השנה, יום כיפור ופסח.

בית הספר בילדותי

למדתי בבית ספר, לשון, קריאה והיו עושים לנו הכתבות. המשמעת הייתה מאוד חזקה בבית הספר שבו למדתי והעונשים הכי חמורים היו הוצאה מן הכיתה, עונש מביש. לבית הספר היינו מגיעות הבנות  לבושות בשמלות מכופתרות, משובצות בצבעים שחור ולבן ומעל היה לנו סינר שחור ועניבה.

היו שני מורים שאני זוכרת במיוחד לטובה. הראשון לימד אותי בכיתה ה' והיה מורה לביולוגיה ובוטניקה, והוא חיבב אותי מאוד , מכיוון שהייתי תלמידה טובה, וגם הייתה לו בת עם שם כמו שלי, מה שגרם לו עוד יותר לחבב אותי. המורה השני היה מורה לספרות ולשפה הרומנית והוא חיבב אותי כי הייתי תלמידה טובה. הוא היה קורא לי ללוח שאכתוב ואני הייתי כותבת ממש בקצב הדיבור שלו, מה שלא כל התלמידים יכלו לעשות.

אהבתי את שיעור בוטניקה (מדעים), שיעור ספרות וגם אהבתי את השיעור בו למדנו שפות כמו: רוסית וצרפתית, אך לא אהבתי מתמטיקה ופיזיקה. בתקופה בה למדנו, הייתה תנועת נוער שאיתה היינו נוסעים לארמון של "הצופים", ושם היו כל מיני חוגים כמו תיאטרון, בלט, מוזיקה ועוד.

הייתי משחקת בחצר גדולה שהיה בה עץ ששמו, "עץ התה" ומהעלים שלו היו עושים תה. חברותיי היו רובן נוצריות וגרו בקרבת ביתי. בילדותי שיחקתי עם חברותיי תופסת והיינו קוראות ספרים. היו לי שתי חברות טובות שהיו נוצריות ,ולפעמים הן היו אומרות לי שאינן רוצות לשחק איתי כיוון שאני לא מה"מעמד" שלהן כלומר, שאני יהודייה ולא נוצרייה כמותן. לכן שיחקתי גם לבד. בשעות הפנאי הייתי משחקת עם חברותיי או יושבת על שרפרף קטן עם צמר ומסרגות ומשחקת עם עצמי, כאילו אני סורגת.

העלייה לארץ

בשנת 1959, בגיל 14, עליתי לארץ, אחרי קום המדינה והקליטה הייתה נהדרת. רצינו לחיות בארץ ישראל מכיוון שמאז שנולדתי שמעתי על ארץ ישראל והמטרה שלנו הייתה להגיע ולחיות בה, באחד הימים.

לארץ ישראל נסענו ברכבת עד יוון ומשם טסנו במטוס לארץ. העבירו אותנו עם עוד כמה משפחות ל"שכונת טרומפלדור" בנהריה, קיבלנו בית חדש לגמרי וזה הסב לנו אושר. התחברתי עם שכנות בנות גילי והלכנו יחד לבית הספר. למדתי את השפה העברית בבית הספר ואחר הצהריים המחנכת שלנו הייתה מקבלת אותי ואת חברותיי לביתה – ללמוד ביסודיות את השפה העברית.

שנות העשרים לחיי

בגיל 17 וחצי הכרתי את אפריים סולומון, אצל חברים משותפים. היינו נפגשים בחוף הים, בבריכה, בקולנוע, בבתי קפה ואצל חברים. בגיל 18 התחתנתי עם אפריים, בעלי, ובגיל 19 נולדה בתנו הראשונה תמר. שנה לאחר מכן נולדה בתנו השנייה, אהובה ושש שנים מאוחר יותר נולדה בתנו השלישית, אורית.

הייתי מאזינה לשירים של שושנה דמארי, יפה ירקוני וחווה אלברשטיין, סגנונות שירה אלה וזמרות אלה היו מקובלים אז. בנוסף, היינו רוקדים ריקודי עם וריקודים סלונים עם החברים שלנו בבתי קפה וכדומה. אמצעי הבידור שלנו היו פטפונים ותקליטים וגם הלכנו להופעות של אמנים וזמרים. אמצעי התקשורת שלנו היו טלפונים נייחים, טלוויזיה, רדיו, מכתבים… היינו קוראים הרבה ספרים בשעות הפנאי שלנו או נפגשים עם החברים בבתים או בבתי קפה, והולכים כל שבוע לקולנוע ולתיאטרון.

מאוד אהבתי את בנותיי, בשבילי הן היו גם כמו אחיותיי הקטנות מפני שאני בת יחידה. היינו משוחחות על כל עניין או בעיה שהתעוררו, אהבתי ועדיין אוהבת אני לשוחח איתן. היינו מטיילים הרבה. בארץ, בחו"ל,  הולכים לים,  למרכז העיר, ובנוסף היינו גם נשארים בבית וצופים בטלוויזיה. אלו היו הבילויים שלנו.

היום יש לי 8 נכדים: לירן, תומר, דניאל, ליעד, אופיר, ליאור, ליה וליאם, ושני נינים – יהונתן ואמיתי. שתי בנותיי הצעירות ומשפחותיהן גרות בנהריה, בתי הבכורה, תמר ובני משפחתה מתגוררים בנתניה. כיום חיי טובים מאוד, אני נהנית ממשפחתי וכולם מסבים לי עונג רב ואני מודה על כל רגע בחיי!

הזוית האישית

ליאור: שתינו נהנינו מאוד מהתהליך וסבתי מאוד שמחה לספר לי על עברה. היה מעניין ומרתק ובנוסף גילינו דברים חדשים אחת על השנייה.

מילון

קומוניסטי
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי.

ציטוטים

”כיום חיי טובים ואני מודה על כל רגע בחיי!“

הקשר הרב דורי