מאגר סיפורי מורשת

נולדתי  ב–12 למרץ 1942, יומיים לפני פורים, בפודול יאלואיה (Podul – iloaie) רומניה. כשהייתי בת 3 שבועות אבי נלקח לעבודות פרך באזור מרוחק מהבית. לאחר כחודש וחצי (כשהייתי בת כחודשים) המשפחה גורשה מהעיירה לעיר סמוכה בשם יאשי (Iasi). כשהייתי כמעט בת שנה – אבי חזר ומצא אותנו  ביאשי. גרנו ביאשי כ-6 שנים ולאחר מכן חזרנו לפודול יאלואיה. זיכרונות מילדותי: אחותי הגדולה (גדולה ממני ב– 3 וחצי שנים) ששמה שושנה, הייתה נסיכה יפה ועדינה, טובת לב ומאופקת ואני לעומתה שובבה מאוד. בילדותי אהבתי לשחק בבובות שהכנתי מקלח תירס ושערותיו שימשו לשערות הבובה. הקלמר הראשון בעיירה היה שלי, דודי הביא לי אותו. הקלמר היה עשוי מעץ וצבוע בלקה, ועליו ציור של אונייה. כל תלמידי בית הספר באו לראות את הקלמר המפורסם. בחורף, בנינו מחליקיים מעץ, איתם ניסינו להחליק על הנחל הקפוא שעבר בעיירה, אך לרוב מצאנו עצמנו במים הקפואים… בקיץ לעומת זאת הנחל שימש למשחקי מים ובוץ לכל ילדי העיירה. אהבתי ללכת לשדה מול הבית שקראו לו "השדה בלי הסוף" -"שדה האינסוף", לשחק, להתנדנד על שני קרשים ששימשו לגשר, כדי לעבור את הנחל למדשאה ולקנות לחם במאפייה המקומית. כך נראו אז החיים ללא טלוויזיה, מחשב, חשמל, טלפון ועוד המון דברים שהיום נראים לנו מובנים מאליהם. בבית הספר היסודי (א – ז), בכל סוף שנת לימודים חילקו תעודות וספרים לתלמידים המצטיינים. אני הייתי תלמידה מצטיינת ותמיד זכיתי במקום ראשון. אך בכל-פעם התאכזבתי מחדש…  מכיוון שהתלמידים במקום שני ושלישי קיבלו יותר ספרים ממני. (רק מאוחר יותר הבנתי שבעצם הוריי התלמידים של מקומות שני ושלישי הם אלה שקנו את תוספת הספרים) – תמיד ידעתי שהמקום הראשון הוא הכי מכובד. אך החיים לא היו רק משחקים. אני ואחותי עזרנו לאמנו לאה בעבודות הבית ובתפירה. בביתנו גרה גם סבתא דבורה שעזרה לאמי בעבודות הבית ושיחקה איתנו – הנכדות. לאחר מס' שנים סבתא דבורה עלתה לבדה לארץ ישראל והתגוררה אצל בתה בצפת. היא נפטרה בגיל מכובד מאוד – 104 שנים. לעומתה אמי לאה נפטרה צעירה, בגיל 53, ביאשי רומניה 1962 – מנוחתן עדן.

כשבגרתי למדתי בתיכון בנות ביאשי וסיימתי את הלימודים ב–1960. ברומניה לא נהוג לגייס נשים לצבא ולכן ניסיתי להתקבל ללימודים אקדמאים. לצערי, לא התקבלתי מכיוון שבאותם ימים, ליהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל לא אפשרו ללמוד. בשנת לימודיי האחרונה בתיכון הכרתי את מי שיהיה בעלי לעתיד (סבא שלך) במסיבת אירוסין אצל חברים. שנה לאחר מכן התחתנו ובשנת 1964 נולדה בתי הבכורה (דודה לאה) וב – 1968 נולדה אמך – פנינה. בשנת 1970 עלינו לארץ ישראל. לפני העלייה לארץ, בשנת 1969 בעלי ובתנו הבכורה טסו לביקור כתיירים בארץ. הם סיפרו כי עלו לטיסה ברומנייה בחודש פברואר במינוס 20 מעלות ושלג בגובה מטר ולאחר שעתיים וחצי של טיסה נחתו בנתב"ג ביום חמסין, בחום של כ- 40 מעלות…

העלייה לארץ: כעבור שנה (1970) עלינו כל המשפחה לארץ. התקבלנו במרכז קליטה בנצרת עלית וקיבלנו שם דירה מרווחת, מרוהטת וחמש ארוחות ביום. בנותנו הלכו לגן "ילדים – עולים" בתוך המתחם. ואנחנו בעלי ואני, התחלנו בלימודי עברית אינטנסיביים אותם סיימנו לאחר שלושה חודשים (מכיוון שלמדנו עברית עוד ברומניה).

בעלי, שאול – מהנדס טקסטיל במקצועו החל לעבוד ב"כיתן דימונה". ב- 1 לספטמבר 1970, בתנו הגדולה לאה התחילה ללמוד בכיתה א' בבי"ס בנצרת. ואמך, שלא ידעה עברית לא רצתה ללכת לגן בלי אחותה הגדולה. כל בוקר היא בכתה, היא הסכימה ללכת לתחנת האוטובוס אך לא לגן (לאה אחותה נסעה לבי"ס באוטובוס). וכפי שנאמר, כל ההתחלות קשות. בחודש פברואר 1971 חצי שנה לאחר העלייה לארץ עברנו כל המשפחה לדירה שקיבלנו בדימונה. בדימונה, הכל היה חדש, קשה, לא ברור, לא ידידותי והסבלנות פקעה. בעלי  עבד, אני הייתי צריכה להתחיל לעבוד, ולא ידענו מה לעשות עם הילדות הקטנות? לאחר זמן מה נמצא הפתרון –   זוג צעיר עם תינוק עבר לגור לידנו ועזרו בטיפול בבנות תמורת תשלום סמלי. תפקידם היה להיות נוכחים בבית כאשר הילדות חזרו הביתה: לאה הגדולה (כיתה א') עם מפתח על הצוואר, הוציאה את אחותה הקטנה (אמך פנינה) מהגן – ילדות כמו כל "ילדי המפתח".

בדימונה גרנו 12 שנה, אחר כך עברנו לבאר שבע, אמך התחילה את לימודי ביה"ס התיכון והייתה תלמידה מצטיינת. בסיום הבגרויות עשתה קורס קדם צבאי, שירתה כמש"קית חינוך ואחרי קורס קציניםת קודמה לסגן. לאחר השירות, החלה את לימודי הרפואה ב"אוניברסיטת בן גוריון". הלימודים היו קשים ומפרכים אך בכל זאת היא נהנתה מאוד. כיום היא רופאה בכירה בבית החולים קפלן, ברחובות. כעבור שנים יצאנו סבא ואני לגמלאות וכיום אנו גרים בגדרה – קרובים אליכם ושמחים מאוד.

הזוית האישית

הערה חשובה שלי (דרור): לפני מספר שנים טסנו לטיול שורשים לרומניה עם כל המשפחה המורחבת (סבא, סבתא, דודים, ובני דודים). נק' ההתחלה של הטיול הייתה כמובן  בעיר יאשי בבית העלמין היהודי. בבית העלמין זה ישנו קבר אחים לכל היהודים שנרצחו בפוגרום (=פרעות) ב – 29 ביוני 1941 וביניהם פסקל – אבא של סבי, שאול, סבי היה אז בן 4. עלינו גם לקבר של לאה ז"ל, אימה של סבתא, עליה השלום. משם המשכנו לטיול מהנה בנופים היפים של רומניה וההפתעות הנעימות שחיכו לנו בהמשך הדרך. טיול זה היה בלתי נשכח, ואנו כולנו רוצים ומקווים לחזור לשם.