מאגר סיפורי מורשת

נולדתי, בפרס בעיר איספהן בשנת 1938. הייתי הרביעית במשפחה. באותה תקופה לא היה מרשם תושבים. הייתי בת 3 כשבאו לעשות מרשם תושבים. אחותי אמרה להם שאני בת 3. היו לי שתי אחיות ושתי אחים. הבת הבכורה בתיה, הילד השני הוא שלמה, הילד השלישי אברהם, אני הבת הרביעית ואחותי הקטנה רחל.

המשפחה של אבא שלי הייתה משפחה אמידה, כולם היו מצליחים ורק אבא שלי לא יכל ללמוד ולקבל מקצוע בגלל שקיבל מכות מהמוסלמים. כמעט ולא ראיתי את אבא שלי. הוא כמעט ולא היה בבית. המוסלמים הרביצו לו והוא היה נכה בעקבות זאת. הוא לא למד ולא היה לו מקצוע. אח של אבא שלי היה עורך דין מצליח. המוסלמים כינו בו והם ארגנו קטטה, שבמהלכה נהרג. האח השני היה עובד בחברת נפט. האח השלישי היה יבואן והאחות הייתה מורה.

לאמא שלי הייתה גזזת בראש והייתה לה קרחת, ולכן לא יכלה להתחתן מהר. אח של אמא שלי ראה שהמצב לא טוב והוא המיר את הדת שלו ונהיה בהאי. הבהאים עזרו לו והמצב שלו היה יחסית טוב. אמא שלי בקשה ממנו עזרה והוא אמר שהוא יעזור אם תמיר את דתה לבהאית אבל היא סירבה.

לבסוף חיתנו בשידוך את אבא ואמא שלי בשנת 1926

פעם אחת שלמה הלך לשוק עם אמא שלי. היהודים נחשבו בעיני המוסלמים לטמאים והיה אסור אליהם לגעת בפירות והירקות בשוק. אח שלי שתה מהמים שליד המסגד, איפה שהמוסלמים שותפים ידיים. המוסלמים אמרו, מה זה היהודי הטמא הזה שותה מהמים שלנו. הם רדפו אחריו ורצו להרוג אותו. הוא הצליח לברוח עד שהגיע לבית. למחרת הוא אמר לאמא שלי שהוא רוצה לעזוב את איספהן ולעבור לטהרן, עיר הבירה, כי פחד שיהרגו אותו.

לבסוף עברנו כולנו לטהרן. אמא שלי לקחה קצת בגדים ונסענו באוטובוס לטהרן. ביקשנו מהקהילה היהודית מקום לגור ונתנו לנו לשהות זמנית בבית הכנסת. האנשים העשירים, כאשר הייתה מסיבה או חתונה והיה נשאר אוכל, היו מביאים לעניים ולמשפחות שהיו בבית הכנסת. אכלנו גם אוכל מקולקל אבל לא הייתה ברירה.

מאז שעברנו לטהרן זו התקופה שמאז אני זוכרת את עצמי. זה היה כשהייתי בת 4

חיתנו את אחותי בתיה כשהייתה בת 16. בחתונה, זאת הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי.

חיתנו את בתיה עם גבר אלמן עם שלושה ילדים. שניים מהם היו בגיל של אחותי והם שנאו את בתיה. הם היו כל הזמן רבים. בגיל 17 היא ילדתה בן, יעקוב. שהתינוק היה בן 4-5 חודשים, בתיה חלתה בשחפת ועברה לבית חולים. אני נשארתי לשמור על על הילד. בעלה של בתיה השאיר את התינוק אצלנו והלך.

לאחר כמה חודשים נולד גם לאמא שלי בן, איראד'ג ושמרתי גם עליו. בגלל ששמרתי על הילדים לא יכולתי ללכת לבית ספר ולא למדתי.

כשאיראד'ג היה בן שנה הוא חלה באופן מאוד קשה ונפטר.

בפרס לא היו מים זורמים וכדי להביא מים אני הלכתי לבאר. פעם אחת שהלכתי לבאר החלקתי וכמעט נפלתי פנימה אבל תפסתי בדפנות הבאר וצעקתי לשכנים ואז השכנה באה והוציאה אותי.

יום אחד כשהייתי בת 8 הלכתי עם אמא שלי לשוק והמוסלמים שהיו יושבים ליד החנות שלהם עשו כליאה למטרה, הם זרקו מברג והוא נכנס לי ברגל וכל השריר של הרגל יצא. אמא שלי הייתה מלפנים ולא שמה לב. אני בזחילה הגעתי הביתה, ונשאר לי סימן לכמה שנים.

בפרס הייתה מחלה ואנשים היו מקבלים צלקות. אני קיבלתי צלקת על האף. אמא שלי פחדה שבגלל שאני אישה, שזה לא יפריע אחר כך למצוא שידוך. היא לקחה אותי לחנות, היו שם אלוקות. שמו לי עלוקה על האף שתמצוץ את הדם. אבל הם היו טיפשים ושכחו לסגור לי את הנחיריים והעלוקה נכנסה לתוך האף. בעל החנות שם לב מהר ואמר לי לנשוף ולמזלי העלוקה יצאה.

בימים ההם לא הייתה אמבטיה בבתים. פעם בחודש היינו הולכים לבית מרחץ.

כשיעקוב עבר חזרה לגור עם בתיה ואיראד'ג נפטר, יכולתי ללכת סוף סוף לבית ספר. בגילאים 11-12 היו השנים היחידות שלמדתי בבית ספר.

בשנת 1949 פעם ראשונה שמעתי על ארץ ישראל. שליחים מישראל הגיעו לטהרן ושכנעו את הצעירים לעלות לישראל. אח שלי בא לאמא שלי ואמר לה שהוא רוצה לעלות לארץ. אמא שלי התנגדה אבל זה לא עזר לה. את הצעירים חילקו למשפחות יהודיות כורדיות שעמדו לעלות. הם התחפשו לכורדים ועלו לארץ. בארץ הצעירים שבאו בלי ההורים לקחו אותם ישר לקיבוץ.

כשאחי עלה לארץ כבר לא יכולנו לשלם שכר דירה וחזרנו לגור בבית כנסת. הלכנו למכנה המעבר וגרנו באוהל לידו. לאחר שנתיים, ב 1951 אנחנו קיבלנו ויזה ועלינו לארץ. היה לנו קצת בגדים, הגבילו אותנו ב 20 קילו. את השאר השארנו ועלינו על המטוס.

עלינו לארץ אמא שלי חנה, אחי הגדול אברהם, אחותי הקטנה רחל ואני. השם שלי היה בפרס מולוק והחליפו את השם שלי למלכה. לאחותי קראו פארוך והחליפו את שמה לרחל.

כשהגענו לישראל זה היה חורף. היה גשם ואיך שהגענו חיטו אותנו עם DDT והביאו לנו כוס תה מתוק. בחיים לא שתינו תה מתוק ולא ידענו מה זה. גם נתנו לנו לחם עם גבינה צהובה וזאת הפעם הראשונה שראינו גבינה צהובה.

העלו אותנו למשאית וישר לשער עלייה בחיפה. זה היה מחנה אוהלים שבו גרנו עד שמצאנו מקום לגור. היינו בו 21 ימים. בבוקר הראשון שם, התעוררתי יצאתי מהאוהל. חשבתי שאני בגן עדן. היה מלא כלניות ונרקיסים והכל ירוק. אמא שלי כעסה על זה שהלכתי ואמרה לי ללכת להביא אוכל. עמדנו בתור ונתנו לנו מגש עם חתיכת מרגרינה, כוס תה, לחם ודייסה. את המרגרינה אמא אמרה שזה לא טוב ולא נתנה לנו לאכול.

אחרי כמה ימים, אחי הגדול שלמה שלא ראינו אותו שנתיים הגיע למחנה והשמחה הייתה רבה.

אחרי 21 הימים בשער עליה העבירו אותנו למעברת מגדיאל. היו לנו אוהלים על השטח שם. הגשם היה נכנס פנימה. היו נותנים לנו קופונים לאוכל.

למחרת בבוקר הגיעה עגלה עם סוסה. לקחו אותנו לעבודה במושב ושתלנו את השתילים של הבצל ושל העגבניות. עבדנו בחקלאות. בחגים היו באים חיילים ושרים שירים עם הילדים.

כל בוקר היינו יוצאים לעבודה במושב. לא היינו יודעים כמה כסף נקבל. אם היה יום שלא באה עגלה אז היינו הולכים ברגל עד מגדיאל וצועקים: "עבודה, עבודה". הייתה אישה שהייתה מעסיקה אותנו. היא נתנה לנו לעשות את עבודות הבית. שילמה לנו כמה שהיא רוצה והיינו מביאים את הכסף לאמא.

יום אחד ירד המון גשם והיה שיטפונות. הביאו משאית ולקחו את הילדים לבתים של האשכנזים. לכל בית חילקו שני ילדים.

שנה אחרי זה בנו פחונים ועברנו לפחונים.

שנה שנתיים אחרי שעלינו, ב 1953 כבר היה בית ספר. אחותי הלכה לבית ספר. אמא שלי לא נתנה לי ללכת לבית ספר, אמרה שאני צריכה ללכת לעבוד, להביא פרנסה. אני המשכתי לעבוד. אמא שלי מצאה לי בית של אישה אחת, 3-4 חודשים הייתי שם ועשיתי את כל עבודות הבית. את המשכורת אמא הייתה לוקחת.

בגיל 16 הלכתי ללשכת עבודה וקיבלתי עבודה בבית חולים כרוניים. כשקיבלתי משכורת, לא הכל הבאתי לאמא. הלכתי וקניתי אופניים. מאז רכבתי על אופניים.

אחותי רחל הלכה ללמוד להיות אחות. לבסוף היא נהייתה מיילדת.

מעולם לא למדתי לא בבית ספר ולא מקצוע. המשכתי לעבוד בבית החולים הכרוניים. העבודה הייתה מאוד קשה אבל לא הייתה ברירה.

 פעם ראשונה שקניתי שמלה לעצמי. התכשיטים של הצלם, עשיתי תסרוקת והלכתי להצתלם.

כשאני הייתי בת 16 בתיה הגיעה לארץ. כשהיא הגיעה לישראל היו לה 4 ילדים. אישפזו אותה בבית חולים בגלל שבעבר היא חלתה בשחפת ואני שוב הייתי צריכה לדאוג לילדים. כששחררו אותה היא גרה עם בעלה ועם הילדים שלה. גרנו כולנו בצריפים במעברה. גרנו צריף ליד צריף עם בתיה. את האוהלים החליפו לנו לצריפים. אבא שלי עלה לישראל אחרי בתיה והוא קיבל צריף וגר לבד. אמא שלי לא רצתה שהוא יגור איתנו.

יצא לי לבלות הרבה עם בתיה והיא סיפרה לי הרבה סיפורים על איספהאן. אני הייתי בת 3 כשעברנו לטהרן ולא זכרתי את איספהן. אז כל מה שאני יודעת על איספהן זה מהסיפורים של בתיה. בתיה גם סיפרה לי שכעברנו לטהרן, אמא שלי רצתה להשאיר אותי באוטובוס וזה מאוד כאב לי.

אח של אבא שלי עבד בחברת נפט, הוא היה אדם אמיד, אבל לא היו לו ילדים. כשהייתי קטנה הוא הציע לאמא שלי לאמץ אותי אבל אמא שלי לא הסכימה.

בתיה גם סיפרה לי שהייתה לנו שכנה, שכשהיה נולד לה בת, היא רצתה להיפטר מהילדה. הם זרקו את התינוקות לתוך בור, רק כי היא לא רצתה עוד בת אלה בן. יום אחד היא שמה את התינוקת על השלג, והתינוקת צרחה עד שמתה על השלג ולקחו וזרקו אותה לשירותים. בפרס בהרבה משפחות היו מביאים ילד כל שנה והרבה מאוד היו מתים. לפעמים גם האמא הייתה מתה והתינוק נשאר, אז היו מחפשים אישה מניקה שתניק את הילד. אמא שלי כאשר ילדה אותי ואת אחותי, מתי שהייתה אישה כזאת שמתה והתינוק נישאר, הייתה הולכת ומניקה בשביל קצת כסף.

עד שהתחתנתי, אני המשכתי לעבוד בבית חולים כרוניים. גם כשפיטרו אותי, נאלצתי לחפש עבודה בבית חולים כרוניים אחר. זה היה המקצוע היחיד שהכרתי. הייתי רגישה והרבה פעמים בכיתי כשראיתי אנשים כאלה מסכנים.

               פנקס חבר בנוער העובד, התקבלתי לעבודה בבית חולים זיו ושמה עבדתי

כאשר בנו את השיכונים, היה צריך לשלם 200 לירות בכניסה והשאר במשכנתא. גייסנו 200 לירות בקושי כי אמא שלי נתנה כסף לאחי, אברהם כדי שילמד להיות נגר. היא גם חסכה את הכסף וקנתה לו פרדס בכפר סבא. כאשר בחודש אחד הבאתי פחות כסף, היא לא הייתה נותנת לי לאכול והייתה אומרת לי ללכת לאכול איפה ששמתי את הכסף.

יום אחד אחי אברהם הכיר בחורה ורצה להתחתן איתה. אמא שלי קראה לשלמה. שלמה הגיע עם אשתו והם פגשו את הבחורה. לאחר מכן שלמה כל הלילה שכנע את אברהם שהבחורה לא בשבילו ושמגיע לו משהי יותר טובה. אברהם נכנס לדיכאון. ערב אחד הוא זרק אותי ואת אמא שלי מהבית. הוא הוציא הרבה דברים מהדירה ושרף אותם. לאחר מכן הוא הסתגר בדירה. אמא שלי הלכה לישון בבית אצל השכן ואני ישנתי בבית חולים. גיסי שהיה מוכר בדים הכיר בכפר סבא בחורה וחיתנו אותה עם אברהם. לאברהם היו 4 ילדים והוא חי בדיכאון כל החיים שלו. אשתו מכרה את הפרדס.

עזבנו את השיכון ועברנו לצריף.

אני גרתי עם אמא שלי עד שהתחתנתי. אחי שלמה כיום הוא בן 85 והוא עשיר מאוד. בתיה בסוף נפטרה משחפת לפני 15 שנים, בגיל 71. רחל הייתה מיילדת והיא גרה בנתניה. כשאמא שלי נפטרה שלמה לקח את כל חשבון הבנק שלה, שלא היה לא שום חלק בכסף הזה ולקח את הדירה ולא נתן לנו אפילו גרוש אחד. הוא שם את הדירה שלנו על שם שתי הבנות שלו.

אני התחתנתי עם יהודה והלכתי לגור בפתח תקווה. לאחר כמה שנים עברנו לגור באשדוד בשביל העבודה של יהודה בתעשייה האווירית. כשהתחתנתי והיו לי ילדים הייתי צריכה להביא כסף, אז עבדתי במשק בית וגידלתי ילדים של השכנים. רציתי לתת לילדים שלי מה שלא קיבלתי כשהייתי קטנה. כשלילך הייתה בת 5 עברתי לעבוד במשביר ועבדתי שם 20 שנה.

דוד שלי שעבד בחברת נפט בא לארץ כתייר ב 1959. אשתו עשתה הפרייה מלאכותית ונולדה לו בת. הוא היה בחתונה שלי ונתן לי את המתנה הכי טובה, הוא נתן לי נעליים ומזוודה של סכום למתנה. לאחר מכן הוא חזר לפרס ושם נולדה הבת שלו. כשחומייני עלה לשלטון, הרבה יהודים שברחו מפרס עברו לאמריקה, גם דוד שלי עבר לאמריקה.

יש לי חמישה ילדים, הבכורה אירית, השני פנכס (על שם אביו של בעלי), השלישי רונן, הרביעי ירון, והאחרונה לילך. לאירית קניתי אקורדיון והיא למדה לנגן. אירית למדה באוניברסיטה מחשבים ומתמטיקה במסלול של עתודה. היום היא עובדת באלתא במחקר. פנכס לא היה כל כך טוב בלימודים, הוא היה באורט ימי, והוא לבסוף הקים חברה של איתונג.

רונן למד כלכלה ויש לו משרד משלו, הוא עצמאי עם פועלים והוא מרוויח טוב. ירון, כאשר הגיע לגיל של אוניברסיטה נרשם לאוניברסיטה בבאר שבע ללמוד. בשישי אחד שהוא הגיע הבייתה הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללמוד יותר. לא ידעתי מה לעשות אז טלפנתי לאירית הבכורה וביקשתי ממנה לדבר עם ירון. היא דיברה איתו שעה בטלפון והוא הלך ללמוד. לבסוף יש לו תואר שני בהנדסת תוכנה. יש לו משרד משלו ועובדים. לילך, החמישית הייתה עובדת בבוקר בסאפיאנס ובערב למדה במכללה. היום היא עובדת באלתא.

היום אני בת 76, פנסיונרית של המשביר ואני מתנדבת בביתי ספר, גנים, ביטוח לאומי ויד שרה. ארבעה ילדים גרים באשדוד. אחד גר ברעננה.

אמא לא הודיעה לי שקיבלתי צו גיוס והצהירה בלשכת גיוס שאני דתיה וזאת תעודת השחרור שלי מהצבא: