מאגר סיפורי מורשת

שמי יונתן לב, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד את סבתי:

לפני השואה המשפחה של סבתא רבתא שלי בפולין הייתה מאוד גדולה. יהודים חיו מזה כאלף שנה בפולין והיו ערים רבות ששליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית. סך כל האוכלוסייה היהודית בפולין הגיע לשלושה מיליון איש (לפני השואה). זו הייתה המדינה המאוכלסת ביותר ביהודים בעולם בתקופה זו. מאות שנים של אנטישמיות גרמו לחיפוש פתרון הולם לעם הנרדף. גם במשפחתנו ניצת הרעיון הציוני: דוד של סבתי, שהיה בחור חזק – מאוד לא אופייני ליהודי הגלותי, בחר לעסוק בספורט והיה זורק דיסקוס. ככזה השתתף במכבייה הראשונה שהתקיימה בארץ ישראל בשנת 1932. לרוע המזל בתום המשחקים הוא חזר לבית בפולין וסופו שהושמד בשואה. המשפחה בפולין כללה שמונה ילדים במשפחה של אימא של סבתי וחמישה ילדים במשפחה האחרת (אבא של סבתא שלי).

רוחות חדשות במאה ה-20 נשבו. רוב יהדות פולין היתה דתית מאד עד סוף המאה ה-19. גם משפחתי התהדרה בשמות של רבנים מיוחסים אך לקראת שנות ה-20 של המאה ה-20 התחילו לנשוב רוחות חדשות של השכלה ושל עשיית עסקים. סבתא של סבתא אהובה, לובה (שתמונתה מצורפת), אשר התאלמנה בגיל צעיר, לקחה על עצמה את ניהול העסק המשפחתי שהיה מאד לא מקובל בזמנו. למשפחה היה מחסן וחנות גדולה של מוצרי ברזל ששכנו על תחנת רכבת. איכרים מכל הסביבה היו מגיעים לרכוש צרכי פרזול וכלי עבודה בעסק של משפחת מרגלית.

אמה של סבתי, שושנה, נשלחה לבית ספר יסודי פולני ואחר כך הצטרפה לתנועת נוער ציונית שנקראה ׳עקיבא׳ ולמדה בתיכון יהודי ציוני שנקרא ׳תרבות׳ ובו למדו גם את השפה העברית. בעוד שלובה ידעה רק לדבר פולנית אך לכתוב רק ביידיש, הדור שלאחריה שלט היטב בפולנית והיה מעורה באוכלוסיה הכללית.

אחיה של סבתא שושנה עסקו גם הם בתעשייה ובמסחר ואחד האחים שהציונות פמפמה בו חזק, עלה לישראל בראשית שנות ה-30 והקים פה מפעל לייצור דבק נגרים שהעסיק עשרות פועלים יהודים. לימודים באוניברסיטה היו בדרך כלל מחוץ לטווח עבור יהודים וזאת בגלל אנטישמיות של הפולנים. בכל זאת, אביה של סבתא אהובה, הצליח להתקבל לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ורשה היוקרתית ולסיימה בהצלחה. במהלך לימודיו חווה לא פעם גילויים אנטישמיים, כמו למשל פעם בה חבריו ללימודים החליטו לגלגלו במורד כל המדרגות של בניין האוניברסיטה תוך שהם צוחקים עליו בגלל היותו יהודי.

המשפחה בישראל

אמה של אמי עלתה לישראל באוניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס". אביה של אמי השתחרר מהצבא הפולני-בריטי שנלחם בנאצים ועלה אף הוא לישראל. בישראל הם בנו את ביתם החדש כאשר כל המשפחה הענפה נשארה אך בזכרון… בעקבות השואה שרדו מכל המשפחה הגדולה רק שלושה אנשים: אימא ואבא של סבתא, ודוד אחד שעלה ארצה לפני השואה. הוריה של סבתי נישאו בשנת 1950 והולידו את סבתא אהובה, שהיתה בת יחידה.

מדוע רק ילד יחיד? התשובה: מאחר ונולד ילד בריא לא רצו ההורים להסתכן שמא יפול אסון נוסף על המשפחה, מה עוד שההורים היו מבוגרים. המשמעות של ילד יחיד היא שליל הסדר לדוגמא נחגג בנוכחות של רק שלושה אנשים… כשמגיע החורף והחושך יורד מוקדם הילד היחיד משתעמם מהר מאוד כי אין מסכים, אין טלוויזיה ואין אחים לשחק איתם.

גם המשפחה של סבא הייתה משפחה של הורים ובן אחד. סבי שמואל נולד בגרמניה טרם עליית המשפחה ארצה באוניית ׳עצמאות׳. כשנישאו סבתי וסבי, גדלה המשפחה ונולדו להם שלושה ילדים. אחר כך המשפחה המאוחדת כללה חמישה אנשים. ברבות הימים נישאו שלושת הילדים וכרגע הגענו למשפחה בת שישה עשר נפשות. בכך אנו רואים את ניצחוננו על המזימה שהגו הנאצים כלפי העם היהודי.

המשפחה שוב גדולה ומאוחדת. אנחנו יוצאים לטיולים משותפים ושמחים תמיד להימצא ביחד. את מסורת האהבה לספורט שהתחיל בה הדוד בפולין, אנחנו ממשיכים: סבי שמואל מקפיד לרוץ מדי יום מאז היה בן 16. אבי משחק כדורסל מאז היותו בן 9 וגם אני וכל המשפחה. בעיקר, אנו מעריכים ומוקירים את קיום המדינה שלנו וחשים גאווה גדולה כלפי הישגיה.

הזוית האישית

סבתא: נהניתי מאוד מהמפגש עם יונתן במסגרת זו בה התוודענו להיסטוריה המשפחתית. אני מאחלת לו חיים נפלאים, מלאי תוכן והנאה ומייחלת שהוא ובני דורו לא ישכחו לעולם את חשיבותה של המדינה לקיום עמנו ומשפחותינו, ממש כמו שאני חשה כל חיי.

יונתן: נהניתי מאוד מהמפגשים בתכנית זו ואני מאוד אשמח להמשיך לשמוע על הסיפורים של משפחתי גם מחוץ לתכנית.