מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מקימים בית בישראל הסיפור של הורי

תמונה של הנכד אהד וסבא מנחם על אופניים
הוריי פולה ויצחק ז"ל אני (מימין) ואחותי
סיפור חיי סבא שלי

אבא שלי (יצחק) סיפר לי ששם המשפחה לוי רומז שמקור המשפחה היה מספרד מלפני מאות שנים. ככל הידוע, מעט מאוד משפחות יוצאות פולין נושאות את שם המשפחה לוי.

לאבי, שנולד בשנת 1921 בעיר לודז‘, היו חמישה אחים ושתי אחיות. כולם נרצחו בשואה, מלבד אבי ששרד ונותר יחיד מכל בני משפחתו.

אמי, נולדה בשנת 1926בעיר דמבלין. לאימא, שהייתה בת למשפחה גדולה, היה קצת יותר "מזל", היא ושתי אחיותיה, אידה ורבקה, ניצלו מאימת השואה.

הורי, כל אחד בנפרד, ברחו מפולין ולאחר תלאות רבות הגיעו למחנה פליטים בגרמניה שהיה באחריות הצבא האמריקאי. שם הם נפגשו ונישאו, ובשנת 1948, נולדתי. כשהייתי בן שנה עלינו למדינת ישראל. אחותי מרים שנולדה שנה מאוחר יותר, כבר "צברית" מבטן ומלידה.

אבי מצטרף לפרטיזנים

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, החליטו אבי ואחיו גרשון, לברוח מגטו לודג', לחבור ללוחמים הפרטיזנים ולהילחם בנאצים הגרמנים. חבורות הפרטיזנים פעלו ביערות פולין ואוקראינה כנגד רכבות שהובילו ציוד צבאי וחיילים מגרמניה לרוסיה.

תמונה 1

קטע מהכתבה של אחייני שרון סגל (50 שנה אחרי מלחמת העולם)

הלוחמים הפרטיזנים היו יוצאים בלילות מהיער למסילות הברזל, מפרקים קטעים של המסילה וממתינים שהרכבת הגרמנית תגיע. כשרכבת הייתה מגיעה, הקטר היה נופל מהמסילה והפרטיזנים, היו יורים לכיוון הרכבת, כדי להרוג כמה שיותר גרמנים ולחבל בנשק והתחמושת שהיו ברכבת.

באחת הפעולות, אח של אבי, גרשון, נהרג מקליע של חייל גרמני. כפי שנהגו עם כל ההרוגים שלהם, אבא שלי והחברים שלו קברו את גרשון ביער. מקום קבורתו לא ידוע עד היום.

בתום המלחמה אבי חזר לעיר הולדתו כדי לחפש קרובי משפחה ששרדו, אך התברר לו שאף לא אחד מבני המשפחה נשאר בחיים. השכנים הפולנים איימו עליו שאם הוא לא יעזוב את העיר הם יהרגו אותו, וכך החל מסע הנדודים שלו מפולין, בשאיפה להגיע לישראל.

את הדברים הללו לא שמעתי מפי אבי. אבי נצר את הסיפורים בקרבו. קשר השתיקה הופר רק כעבור כ- 50 שנה לבקשתו של נכדו, האחיין שלי, שרון.

אמי, הנערה הצעירה, מתחזה לבוגרת ונשלחת למחנה עבודה

אמי הייתה נערה מאוד צעירה כאשר פרצה המלחמה. היא ואחותה הבוגרת  ממנה, אידה, חששו שבגלל גילה הצעיר אמי תישלח על-ידי הגרמנים למחנה השמדה. אידה הלבישה את אמי בבגדים שבהם היא תראה מבוגרת יותר וכך נשלחו שתיהן למחנה עבודה לעבוד במפעל שייצר תחמושת עבור הצבא הגרמני.

בסיום המלחמה אמי ואחותה חזרו לעיירת הולדתן ושם, להפתעתן, הן פגשו את רבקה, אחות נוספת ששרדה. שלושתן יחד החלו במסע לחיים חדשים מחוץ לפולין.

השנים הראשונות בארץ

תמונה 2

אני בעגלה, הוריי מימין ומשמאל, יחד עם הדודה אידה ובעלה מקס

תמונה 3

הוריי עם הדוד מקס, לפני עלותם לישראל

הגורל מפגיש את הוריי במחנה פליטים של הצבא האמריקאי בגרמניה, פגישה זו מובילה לנישואין ובינואר 1948 נולד במחנה, התינוק מנחם (אני).

גם דודה אידה מכירה את בעלה לעתיד, מקס, במחנה הפליטים. לדוד מקס אלה הם נישואיו השניים, את משפחתו הקודמת, אישה ושתי בנות איבד בשואה.

בעוד שהאחות רבקה ובעלה מחליטים להגר לקנדה, הורי יחד עם אחותה של אמי אידה ובעלה מחליטים לעלות לישראל. בנובמבר 48 אנחנו מגיעים לנמל חיפה באנייה "פאן יורק".

את השנים הראשונות עשינו בצריף בקריית ים בבסיס שננטש ע"י הצבא הבריטי והוסב למעברה. הדלות שררה בכל. ארונות מטבח שימשו ארגזי תפוזים שאבי הביא ממקום עבודתו בנמל חיפה. השירותים היו משותפים לכמה משפחות ונמצאו בחצר. לאיסוף מי הגשמים שחדרו דרך הגג נעזרו הורי בגיגית הרב שימושית. בימים שיחקנו, אחותי ואני, בחולות המרובים ובלילות נרדמנו לקול יללות התנים.

בעיר גנים, אליה עברנו מהמעברה, כבר גרנו בבית דו-משפחתי בנוי מלבנים. שם כבר היה לנו תנור אפייה "אמיתי", שבו אנחנו הילדים, למגינת ליבה של אימא, אפינו עוגיות מבוץ.

לפרנסת המשפחה, אימא עבדה בלול של השכנים והאפרוחים שימשו לאחותי ולי כמשחקים.

בשנת 1958, עברנו לדירת שני חדרים בקריית חיים, שם העברנו את מרבית שנות הילדות בבי"ס היסודי "ארלוזורוב". לפני כעשור יצרנו קשר מחודש עם רוב תלמידי הכיתה, ואנו מקיימים פגישות תקופתיות מופלאות ומלאות חוויות מהילדות. בשנת 1964, המשפחה עברה לקריית מוצקין הסמוכה בה גרו הורי עד ימיהם האחרונים.

תמונה 4

תמונת מחזור כתה ה', בי"ס ארלוזורוב קריית חיים

תמונה 5

מפגש תלמידי הכיתה, 50 שנה אחרי סיום כתה ח'

אין זה מקרי שהרקע של המשפחה, כדור שני של ניצולי שואה, הוא שעיצב את החיים שלנו:

•   את בלהה אשתי הכרתי במסגרת השירות הצבאי הסדיר.

•   בחרתי בשרות הצבאי כדרך חיים ושליחות. (25 שנות שירות בצבא הקבע).

•  הקמנו משפחה מלוכדת, נולדו לנו 4 ילדים נפלאים (3 בנות ובן).

•   משקיפים בגאווה על שמונת הנכדים שלנו ומאחלים לכל אחד מהם הצלחה בדרכו.

החוויה הישראלית שלי באה לידי ביטוי בשיר הנפלא "עוף גוזל"

שירונט

תמונה 6

הזוית האישית

אהד: נהניתי מאוד לעבוד עם סבא מנחם .למדתי והבנתי יותר טוב על מה שהמשפחה של סבא שלי וזה חיזק את הקשר ביני לבין סבא שלי מנחם: תכנית "הקשר הרב דורי "זימנה לי חוויה מדהימה והזדמנות ולסקור את 70 שונותי ולהבין את הערכים שלאורם גדלתי. ביחד אם אשתי בלהה גידלנו וחינכנו את ארבעת ילדנו לערכים של משפחה חברות, שותפות, השקעה ושמחת חיים.

מילון

מחנה פליטים
הוא מחנה מגורים זמני שנבנה על יד ממשלות או ארגונים בינלאומיים כמו הצלב האדום. מחנה פליטים יכול להכיל מאות אלפי אנשים , ומטרתו לשכן פליטים באופן זמני מאולתר, במצבים בהם נמנע מן הפליטים לחזור לבתיהם. הפליטים יקבלו מזון ועזרה רפואית עד למציאת פתרון קבע.

פרטיזנים
מקורו של המונח פרטיזן בצרפתית ופירושו אוהד, נאמן. השימוש במונח התייחס ללוחמים שיצאו להילחם בצבא הכובש הנאצי מתוך נאמנות למולדתם ולמשטרם. הפרטיזנים השתייכו לארגוני מחתרת אנטי נאציים שהוקמו החל מאמצע 1942 . הם פעלו כיחידות קטנות שהסתתרו ביערות , ושיצאו לפגוע בנקודות תורפה של הגרמנים באזורים הכפריים. כאשר ביקשו היהודים להצטרף אל הלוחמים הפרטיזנים הלא יהודים  הם נענו בסירוב.  הפעילות הפרטיזנית חייבה סיוע של אוכלוסייה אזרחית מקומית אך באזורים רבים גילתה האוכלוסייה המקומית עוינות כלפי היהודים ואף הסגירו אותם לידי הנאצים.

מעברה
לאחר הקמת מדינת ישראל החלו גלי עלייה המוניים לישראל. עולים רבים הגיעו בתקופת זמן קצרה, והיה צורך למצוא לכולם מקום מגורים. המעברות הוקמו ברחבי הארץ, לרוב בסמיכות ליישובים ותיקים, כדי שהעולים יוכלו להשתלב שם בעבודות שונות,  המעברות נבנו כדי לתת מענה זמני בלבד לדיור העולים, עד שיועברו למבני קבע. מסיבה זו היו המבנים שהוקמו דלים: אוהלים, פחונים, אזבסטונים וצריפונים. תנאי התברואה במעברות היו קשים. לא הייתה אספקה סדירה של חשמל ושל מים, הצפיפות הייתה רבה, ולעולים היה קשה למצוא מקומות עבודה. המבנים הארעיים היו חשופים לפגעי מזג האוויר: בקיץ לחום, ובחורף לגשמים .

ציטוטים

”שקדנות, להט, סקרנות והתמדה“

הקשר הרב דורי