מאגר סיפורי מורשת

את השם סוניה בחר עבורי דודי דויד, אח אימי,כי כך קראו לילדה אחת יפה  ומוכשרת שלמדה בכיתה בה לימד.

בילדותי גרנו בעיר קזבלנקה, בבית גדול ומרווח של ששה או שבעה חדרים.  היו לנו משרתים רבים ועוזרת בית קבועה שעשו לנו את כל עבודות הבית. נחשבנו במרוקו משפחה אמידה ועשירה ,חיינו ברמת חיים גבוהה והכל היה בשפע. אבי עסק בזהב  וביהלומים  והתפרנס בכבוד מעבודתו. הורי היו יהודים יראי שמים שהקפידו על שמירת התורה והמצוות. האווירה בביתנו הייתה תמיד מאושרת ושמחה. אבי היה אדם מדהים שהעניק ופינק אותנו מאוד.

אחת מחוויות הילדות שלי שאני זוכרת במיוחד ממרוקו היא,הדלקת הנרות של שבת. הבית היה מתמלא באווירה מיוחדת  של קדושה שאפפה את  כולם. חשתי בזמן הדלקת הנרות ובשעת התפילות והדמעות שהם רגעים של עת רצון. זו חוויה שמלווה אותי עד היום.

העיר קזבלנקה בה גרנו היא עיר גדולה, יפה, ומפותחת. היא העיר הגדולה ביותר במרוקו. העיר שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי ומשמשת כעיר הנמל החשובה ביותר במדינת מרוקו. בעיר שכונות מגורים מפוארות לתושבי העיר העשירים. בקזבלנקה הייתה קהילה יהודית גדולה, שהתגוררה ברובה במלאח הרובע היהודי העתיק.  רוב היהודים בקהילה היו  שומרי תורה ומצוות, ביניהם  היו גם אנשי עסקים רבים.

הוריי סיפרו לי, על סבי יצחק, אביה של אימי, שהיה צורף גדול במרוקו  שנרצח על לא עוול בידי  ערבים אנטישמיים בגיל צעיר מאוד, בגיל שלושים ושלוש שנים. אימי סוזן לא הכירה  אותו כמעט, היא הייתה תינוקת קטנה כשאביה נירצח. ומאז מקרה הרצח סבתי רחל,אשתו, חלתה מאוד ולא התאוששה עד סוף חייה. לא יצאנו כמעט מחוץ לבית לשחק ולהסתובב עם חברות  . מכיוון שאנחנו גרנו בסביבה של גויים חששנו ופחדנו מאוד מגילוי אנטישמיות ושנאת הערבים  כלפינו. את רוב היום שלי ביליתי בבית וזה היה לפעמים די משעמם, אך למרות הפחד והחשש מהסביבה בחוץ, בתוך ביתנו תמיד הייתה אווירה מאושרת ושמחה.

הוריי ביקשו לעלות לארץ ישראל. אולם בשנת 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו,אסרה ממשלת מרוקו על היהודים את העליה לישראל, וגם אסרה על היהודים להוציא רכוש מחוץ למדינה.

בשנת 1961 הושגה הסכמה חשאית מצד הרשויות המרוקאיות לאפשר את יציאת יהודי מרוקו. אך, עדיין נאסר עליהם להוציא כסף מחוץ למדינה. למרות הגבלה זו החליטו הוריי לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל.הם נאלצו למכור את נכסיהם במחירי הפסד גדולים לתושבים המוסלמים המקומיים שניצלו את המצב.ואף איבדו חלק גדול מרכושם, אולם הם שמחו לעלות לארץ ישראל, לארץ הקודש.

הפלגנו באנייה מקזבלנקה למרסיי שבצרפת, שם תכננו ששם תהיה לנו  חניית ביניים אצל דודי שבצרפת ומיד נמשיך לארץ ישראל. אך, לצערנו כשירדנו מהאניה גילינו שכל המזוודות והתיקים שלנו נעלמו עם כל תכולתם: הבגדים, התמונות, התכשיטים, גם הדרכונים של כולם נעלמו. לא יכולנו להמשיך בדרך, היה עלינו להמתין להמשך המסע ולסדר דרכונים חדשים. בינתיים שהינו בבית הדודים, ודודי סידר עבורנו דרכונים חדשים.

לישראל הגענו בשנת 1962. כשהגענו לנמל חיפה היפנו אותנו לאשקלון, לשכונת שמשון, שם קיבלנו דירה קטנה בת שני חדרים בלבד. היינו צריכים להתחיל הכל  מההתחלה, נותרנו  חסרי כל לאחר הגניבה. אבי יצא מיד לחפש עבודה כדי לממן ולכלכל את המשפחה, הוא חיפש עבודה עם משכורת טובה. הוא מצא עבודה בסדום, במפעלי ים המלח. בתקופה זו אבי עבד קשה, הוא היה יוצא מהבית ביום ראשון וחוזר למשפחה רק בסופי השבוע.

אני למדתי בגן וכך רכשתי את השפה-עברית. בבית המשכנו לדבר בצרפתית. בינתיים משפחתנו גדלה ומנתה שמונה אחים בלי עין הרע וגם כאן בארץ למרות הקשיים משפחתנו נשארה מאושרת ושמחה,

כשהייתי נערה בגיל שבע עשרה פרצה מלחמת יום הכיפורים. היה זה ביום כיפור בשנת 1973.אני זוכרת את האזעקות ואת הנפילות. בכל פעם שהייתה אזעקה רצנו כל בני המשפחה וגם השכנים, מתחת למדרגות שם הסתתרנו. לא היה לנו ממ"ד או מקלט. אבי גויס לצבא ואימי נשארה לבד עם הילדים. אני זוכרת את אימי מבוהלת ודואגת ובקושי תיפקדה בבית. אני בתור הבת הבכורה לקחתי פיקוד בתקופה הזאת, טיפלתי באחיי הקטנים ודאגתי לכל הסידורים בבית.

בעלי היקר שמעון נפטר לפני שנתיים ומאז אני מרגישה שנלקח משהו חשוב ממני. אני משתדלת לשמוח במשפחה היקרה והאהובה שלי שדואגת לי מאוד.

תשע"ה