מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו וגרתי עם משפחתי בקזבלנקה. חיינו עם הערבים בשכנות טובה. אני זוכרת, כשאמי ילדה, ובאותו הזמן נולד לשייח ילד ואימא שלי הניקה את בנו במשך שנה שלמה . ביום כיפור החנויות היו סגורות גם אצל הערבים. בעיר שגרתי בה גרה משפחה שאחד מבניה היה חייט. אחי היה קליינט שלו, ויום אחד הוא ביקש ממני להביא מהחייט חליפה. הייתי אז בת 11 והחייט ראה אותי ושם עליי עין. מאז בכל פעם שעברתי לבית ספר, הלכתי ליד החנות שלו      (הלכתי ברגל 6-5 קילומטר לבית ספר) והוא חיכה בבוקר בפתח החנות כדי לראות אותי. אחרי שנה הוא רצה שנפגש, אך חברה שלי לא הרשתה לי לצאת איתו .

 

בשנת 1965 משפחתו והוא עלו ארצה. בערב המימונה ביקרתי אצלם והייתי לבושה בשמלה מפוארת, כמו כלה. נשארתי במרוקו כדי ללמוד עוד שנה. למדתי עברית אחר הצהריים, והמורה לעברית היה יפה תואר והוא התאהב בי.  נרשמתי לעלות לארץ, אך בכל פעם שהוא ראה את שמי ברשימה, הוא קרע את הפתק כדי שלא אעלה ארצה. בדקתי מדוע לא נתנו לי לעלות ארצה וביקשתי ממנו לעלות עם הקבוצה הבאה, והוא אישר לי .

 

עליתי ארצה ב-1956. הדרך הייתה ארוכה:  נסענו בלילה ברכבת לטנג'יר ומשם לגיברלטר – חיינו באוהלים על החוף.  עשו לנו דרכונים ספרדים כי אסור שיידעו שאנחנו ממרוקו. עליתי בעליית הנוער עם אחי בלבד. במעבורת עברנו לספרד. המשכנו באוניה איטלקית בשם "פטשה" – אוניה חדשה ויפה – עצרנו בצרפת, באיטליה והגענו לארץ לנמל חיפה.

 

פיזרו אותנו לקיבוצים. נשארנו ארבע בנות בחיפה. עובדים בנמל – שאחד מהם הוא אח בעלי – שמעו אותנו מדברים צרפתית. הוא התרגש מאוד כששמע שזאת אני והלך להוריו להודיע שהגעתי. באותו ערב הגיעה כל המשפחה לבושה במיטב הבגדים לפגוש אותי. חמי אמר : " אני מכין הכל"  ולקח אותי אליהם הביתה. כעבור שנתיים נישאנו במלון וינדזור במושבה הגרמנית.