מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מקזבלנקה לבנימינה

ביבר עם אלעד בן נעים ואלעד מוריינוס
ביבר בטיוליו ברחבי הארץ
העלייה לארץ

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1944 להורי פורטונה ודוד. לאחי הגדול קראו שלמה ולאחות שנולדה אחרי קראו מזל, היא נהרגה בתאונת דרכים כאשר הייתה בת 22. לאחותי הקטנה קוראים אסתר. כאשר נולדתי  הורי קראו לי "אלברט" (כך מופיע לי בתעודת הזהות), אני נקרא על שמו של  סבא שלי שהיה רב ונפטר בגיל מאוד צעיר בן 42.

הכינוי "ביבר" ניתן לי כאשר הגענו לבנימינה ושיחקנו ברחובות כדורגל, היה שחקן כדורגל ששיחק בבית"ר בנימינה הוא היה ממוצא רומני ונמוך קומה וקראו לו ביבר, כך קיבלתי את הכינוי ביבר. ועד היום מכירים אותי בבנימינה  בשם "ביבר".  שם המשפחה שלי נשאר "מרציאנו", ומשפחתי הייתה בין היהודים שגורשו מספרד בעת גירוש ספרד. וכיום רבים מבני מרציאנו מפוזרים בעולם.

במרוקו  היינו משפחה מרובת  ילדים ולכן קיבלנו שתי דירות צמודות. הורי עשו דלת מקשרת בין שני הדירות. חדר אחד, החדר הגדול, היה מטבח והורי חיברו את שני החדרים שהיו בשתי הדירות לחדר אחד גדול וזה היה חדר השינה שלנו. היו בו רק מזרנים ובכל בוקר היינו שמים את המזרנים בצד החדר וכך גדלנו. במרוקו אימי הייתה תופרת בגדים עבור הערבים ולאבי הייתה מסעדה. היו לנו יחסים טובים עם הערבים במרוקו, אבל כשקמה מדינת ישראל, הערבים שינו את התנהגותם כלפינו והתחילו לשנוא אותנו, ולכן  נאלצנו לברוח כי בשכונה שבה גרנו גרו גם המון ערבים.

הייתי בין ארבע וחצי כאשר נאלצנו לברוח ממרוקו. ממרוקו ברחנו למרסי שבצרפת, מרסי היא עיר נמל, שם חיכינו לעליה לארץ ישראל. חיכינו שם בתוך הנגרד (מחסן גדול) יחד עם עוד הרבה משפחות שחיכו שתגיע אנייה או ספינה שתבוא לקחת אותם לארץ הקודש. חיכינו במרסי 11 חודשים, אני ועוד חמש נפשות מבני משפחתי. כאשר הגיעה האנייה הופתענו לגלות שזאת אנייה בעלת שלוש קומות, כאשר שתי קומות מעלינו היו כבשים….אנחנו היינו המשפחה היחידה על הספינה  כי לא היה מספיק מקום לכל העולים.

ההגעה לארץ ישראל 

כאשר הגענו לארץ, הגענו ישר למעברה של פרדס חנה. הגעתי עם הורי, שני אחים צעירים ממני ואחד אחד גדול ממני. אנו זוכר שגרנו באוהלים ולא היה לנו בית ספר. בשנת 1951 כאשר הייתי בן שש ירד שלג בארץ, וגובה השלג הגיע לי עד לראש. אני גם זוכר שהאוהל שבו גרנו במעברה נפל. את אבא שלי לקחו להג"א, יחידה צבאית שדאגה לאזרחים, והם עברו וחילקו שמיכות ועזרו לאנשים להרכיב את האוהלים בחזרה, ככה חיינו בערך חצי שנה עד  שעברנו לבנימינה בשנת 1951,  כאשר בבנימינה התחילו לבנות בתים עבור העולים החדשים, באזור שיקרא לימים "השיכון". בבנימינה היה הבית הראשון שלנו. ובהמשך בנו בתים ועוד בתים, וככה היו לנו גם שכנים חדשים .

לימים אבי עבד במחצבה שליד שוני ואמי הייתה עקרת בית. מכיוון שבעת העלייה לארץ לא היה מספיק מקומות תעסוקה לאנשים, בעת בניית בתי המגורים (לא בנינים) קיבלו האנשים וגם הורי בית עם שטח אדמה כאשר המטרה הייתה שהשטח ישמש לגידולים חקלאים שונים כמו למשל: גידול כבשים ועופות.  האוכל שגידלנו זה האוכל שאכלנו.

גם בבית הספר העממי, לימים "אשכולות" היה  שטח גדול לחקלאות. והיה גם מטבח, וכל ילד בתורנות שלו היה מבשל את האוכל. לקחו תלמידים מכל כיתה והם היו מבשלים. ומאז שבישלנו בבית ספר נהייתי הטבח בבית. כאשר הגענו לבנימינה זאת הייתה תקופת הצנע וכל ילד היה אוכל רק שתי ביצים בשבוע. ההורים היו "קונים" אוכל בתלושים אבל, אפילו כשהיה לך כסף לא הייתה אפשרות לקנות אוכל יותר ממה שהתלושים נתנו לך.

אנחנו גידלנו מזון בבית ולכן לא הייתה לנו בעיה של  מזון. נהגנו ללכת לבית הכנסת  שהיה די קרוב לביתנו, זה היה בית הכנסת של העדה הגרוזינית. למדתי בבית ספר העממי שנקרא היום "אשכולות", בית הספר היה קטן מאד והכיתות היו צפופות היינו 33 ילדים בכיתה שזה המון. בכיתות הגבוהות למדו כמה ילדים בכיתה, לדוגמא שלושה ילדים מ ג' ועוד שלושה ילדים מ ו'.  למדתי בבית הספר  היסודי עד כיתה ח' ומכיתה ט' זה היה נחשב לתיכון.

באותה תקופה לא הייתה חטיבת ביניים. בבית הספר היסודי התאקלמתי יפה, הייתי הספורטאי הכי טוב וגם והייתי בין המקובלים. למדתי נגרות בבית הספר עם המורה כהנא, וגם אחרי שעזבתי את הבית ספר המשכתי ללמוד נגרות בתיכון. רוב  התלמידים בבית הספר  היו מבנימינה. נהגנו ללכת למסיבות כיתה, הינו עושים מסיבות בגיל 13 בימי שישי כל פעם בבית אחר אבל לא כל הכיתה הייתה מוזמנת. חגגנו גם ימי הולדת ובר מצוות.

כילדים נהגנו להיפגש ליד רחבת המכולת ושם גם שיחקנו כדורגל. בכל פעם היינו משחקים נגד קבוצות אחרונות, פעם נגד פרדס חנה ופעם נגד זיכרון יעקב. פעם אנחנו היינו נוסעים אליהם ופעם הם היו באים אלינו לשחק. כל הילדים שאיתם למדתי איתם היו ילידי בנימינה, אני למדתי יחד עם אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. אנחנו (חבריו לכיתה) נוהגים להיפגש כל שנה במקום אחר. בקיץ, היינו הולכים לים אבל  מכיוון שלא היה לנו  רכב וגם לא היה כסף לאוטובוס האפשרות היחידה להגיע לים הייתה ללכת ברגל.

כל פעם שהיינו הולכים לים של קיסריה הייתי רץ עם כל חברי.  בילדותי שיחקנו "שוטרים וגנבים" בשטח ענק, ואני זוכר מקרה, שבאו חברה מעדות המזרח והיו מכות עם ילדי המושבה, אני השתתפתי עם ילדי המושבה, כאשר שאלו אותי איך אני איתם אמרתי: זאת הכיתה שלי, אתם באתם להפריע אז זה לא משנה מאיפה אתם.

לא היו לי בעיות עם המורים. אני זוכרת שהמשמעת בבית ספר הייתה קשוחה, למורה היה מותר להרביץ והעונשים היו בדרך כלל להעתיק חמישה עמודים. היינו יוצאים רק לטיול שנתי אבל, מי שלא היה לו כסף לשלם על הטיול לא היה יוצא לטיול.  אני זוכר במיוחד את המורים, אי אפשר לא לזכור מורים שלימדו אותנו  זה נישאר אתך כל החיים. בגיל הבגרות, שמעתי שירי ארץ ישראל, שירים על אהבה לארץ, שמעתי  גם שירים בספרדית רקדנו  לצלילי  שירים בספרדית וגם רקדנו ריקודי עם. אני הלכתי בתחילה לריקודי העם  להסתכל  על ריקודי הבנות, אבל "תפסו אותי" ואמרו לי שאני יכול להצטרף.

בצבא הייתי בצנחנים. באותם ימים, היינו מגיעים הביתה אחת לשלושה חודשים. בצבא לא היו מכבסות, אנחנו כיבסנו את הבגדים ואת המדים על גבי קרש עם גלים, שעליו היינו משפשפים את הבגדים, וכאשר היינו מגיעים לסופי שבוע לחופשה, נאלצנו לחזור כבר במוצאי שבת לצבא.

הזוית האישית

סיפורו של אלברט (ביבר) מרציאנו תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "אשכולות" בבנימינה-גבעת עדה, בסיוע המורה ליאורה בולטנסקי

מילון

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ. בהמשך עלו אף הצעות להרחבת המדיניות באמצעות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות.

הג"א
הג"א (ראשי תיבות: התגוננות בפני גזים והתקפות אויר) הייתה יחידה של צה"ל שטיפלה בהגנה אזרחית.

ציטוטים

”הייתי מקובל בקרב תלמידי בית הספר והייתי גם ספורטאי מצטיין“

הקשר הרב דורי