מאגר סיפורי מורשת

שמי אליס ונונו ולפני שהתחתנתי הייתי אליס בונן. נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1946, ולהוריי קראו קמרה שפירוש השם לבנה ולאבי קראו יוסף. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה מנהל בנמל במרוקו. בביתי שישה אחים ואחיות ואני הקטנה. השפות שדיברנו בהם בבית הם צרפתית ומרוקאית. אמי תמיד הייתה מכינה לנו מאכלים טעימים כמו: קוסקוס, מרקים טעמים, סלטים מיוחדים ועוד…

למדתי בבית הספר אליאנס שבקזבלנקה, והמקצוע האהוב אלי היה אמנות. וכמובן שהיו לי בבית הספר כמה חברות קרובות אבל החבר הכי טוב שלי היה אח שלי שמעון שהיה מחכה לי כל פעם שאני מסיימת את בית הספר והיה מביא לי כריך עם ריבה מתוקה, והיינו חוזרים הביתה יחד. אני גם זוכרת שכל פעם שהיינו יוצאים לחופש הגדול אבא שלי היה שר את השיר: "גה גה לה קולייה …." והוא היה בצרפתית והפירוש שלו היה החופשה מתחילה הסתיימו הלימודים.

אני זוכרת מקרה שקרה לי שהייתי בת עשר, אמי שלחה אותי לקנות במכולת נפט, ועברתי דרך רחוב צר ופתאום הופיע ערבי שהיה מלא פצעים והשיער שלו היה בלונדיני (נער) הוא תפס אותי בחוזקה ואמר: "תביאי לי מיד את הצמידים שלך או שאהרוג אותך!" ששמעתי את האיום הזה מיד הורדתי את שבעת הצמידים שהיו לרשותי ונתתי לו אותם. רצתי מהר הביתה לספר לאימא על המקרה. אימא לא התרגשה מזה ואמרה שהכל בסדר "זו כפרת עוונות" ומיד הביאה לי מים. אימא שלי תמיד רצתה שיהיה לנו רק טוב והעיקר שנהיה שמחים, זה מה שהיה חשוב.

עם בעלי ושניים מארבעת ילדיי

העלייה ממרוקו לישראל

יום אחד בשעת לילה מאוחרת אימא שלי העירה אותי ואמרה לי לקום עכשיו, כי נוסעים לישראל, הייתי בת 15. אני זוכרת איך נפרדנו מהאחים הגדולים שלי שרובם התחתנו חוץ מאחי שמעון. אימא שלי ואבא שלי לקחו מהר רק מה שהיה צריך לקחת והשאירו הכל מאחור. עלינו מהר על הספינה "ירושלים" והגענו למרסיי שבצרפת, שם היינו כחצי שנה, אחר כך עלינו שוב על ספינה לישראל.

הגענו בשעת לילה מאוחרת בשנת 1961 לנמל חיפה. שם מיינו אותנו כל אחד לפי המקצוע שלו לאיזו עיר עליו להגיע. אמרו לכולם שהם נוסעים לבאר שבע חוץ מהמשפחה שלי שיהיו באשדוד, כי אבא שלי היה מנהל בנמל במרוקו, אבל אימא שלי לא הבינה למה את כולם לוקחים לבאר שבע ורק אותנו לאשדוד, ולכן לא הסכימה ואמרה איפה שאת כולם לוקחים גם אנחנו נלך. וכך היה. הגענו בלילה לבאר שבע לא ראינו שום דבר… ואז התעוררנו בבוקר בתוך מעברה שעשויה מפחי ברזל, אימא שלי התחילה לבכות ולא הבינה איך יכול להיות שזו ישראל שחיכתה לה כל כך. אבא שלי הסביר לנו שעכשיו אנחנו צריכים לעבוד ולהקים את הארץ שלנו המדינה של היהודים וכך עשינו. אני הייתי בת 16 והתחלתי לעבוד במקצוע שאהבתי ספרות.

אחרי כשנה הכרתי את בעלי, יצחק ונונו ז"ל, שהיה הבעל הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, היינו נשואים 53 שנים וגידלנו ארבעה ילדים מקסימים ברוך השם. כיום אני סבתא לנכדים מקסימים וגם סבתא רבתא לשלושה נינים מקסימים ברוך השם.

אימא שלי היפה – קמרה בונן ז"ל 

אימא, אבא והמשפחה שלי – אני הילדה הקטנה מצד ימין

הזוית האישית

אליס: אני מאוד שמחה שעברתי יחד עם הנכדה שלי אוריין, את התהליך המקסים בקשר הרב דורי. שמחתי לשתף ולספר לאוריין את הסיפור שלי ונהניתי לראות כמה שהיה לאוריין חשוב שאספר לה את הסיפור בפרטי פרטים. חשוב לציין שהיו מפגשים מעניינים ומשתפי פעולה. היה לי עונג לשתף את הסיפור שלי לדורות הבאים.