מאגר סיפורי מורשת

מי אני?

שמי רבקה (ריקי) וייס, שם משפחתי לפני נישואיי – מרדכי.

קהילת יהודי קוצ'ין

נולדתי בשנת 1952, בעיר ארנקולם, במדינת קרלה, בדרום מערב הודו. משפחתי שייכת לקהילת יהודי קוצ'ין, קהילה עתיקת יומין, שלפי המסורת היהודים הגיעו כסוחרים בתקופת שלמה המלך, לפני כ- 3,000 שנה, לדרום הודו והשתקעו במקום.

הם שמרו מכל משמר על יהדותם והיו אדוקים בדתם והקפידו על כל המצוות, קלה כחמורה. הם שמרו על השבת, הקפידו על הכשרות, חגגו את כל חגי ישראל. לכל חג היה בגד וכיפה מיוחדים בצבע שונה. הם ידעו לקרוא בתורה בעברית והיו להם פיוטים ומזמורים בעברית כשהמוטיב המרכזי היו שירי כמיהה וגעגועים לארץ ישראל. הם הקימו 8 בתי כנסת מגולפים ומקושטים וחיי הקהילה היו מסביב לבתי הכנסת.

הם לא סבלו מרדיפות ואנטישמיות וחיו בהרמוניה עם שכניהם ההינדים, נוצרים ומוסלמים ואפילו היו בעלי זכויות יתר, כמו למשל לרכוש אדמות. הם עבדו כסוחרי תבלינים, חקלאים, פקידים במשרדי הממשלה ההודית ואף היו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים כמו עורכי דין, מורים ועוד. עם הקמת המדינה, היתה בהם כמיהה עזה לעלות לארץ, מתוך ציונות ואהבת ישראל. לאחר קשיים רבים, עלו לארץ בשנות החמישים. יש לציין, שהם הקהילה היחידה שמכרה את כל רכושה ובכסף שקיבלו שילמו על כרטיסי הטיסה לארץ. בארץ נקלטו היטב במושבים ובערים.

הסיפור משפחתי

אני הבת השלישית במשפחה בת שישה ילדים. אבי, מרדכי אליאס ז"ל, היה עורך דין במקצועו. הוא היה בן למשפחה אמידה בעלת נכסים כולל קרקעות. למשפחתי היו משרתים שסייעו בעבודות הבית. אמי, שרה טובה ז"ל, למדה בקולג' בהודו כימיה ובגיל 17 נישאה לאבי בקוצ'ין, ונולדו להם 3 ילדים. אבי היה פעיל עלייה, הוא פעל נמרצות לעליית כל יהודי קוצ'ין לארץ. על פועלו הציוני זכה להירשם בספר הזהב של קק"ל.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1956. גרנו כשנה במעברה ב"שער העלייה" ליד עתלית. לאחר שנה, עברנו לגור בירושלים בדירה קטנה בת שלושה חדרים (47 מ"ר) בשכונת קטמון ג'. הזיכרון הראשון שלי כילדה בת 5 הוא ערימות שלג ברחובות ירושלים. כנראה זה  היה חורף קר במיוחד. זו הפעם הראשונה שראיתי שלג. זכור לי תנור פרידמן עומד במרכז החדר.

חיי השכונה

גרנו ברחוב אלעזר בן יאיר בקטמון ג'. השכנים היו עולים חדשים מתימן, מרוקו, כורדיסטן ועיראק. נחשפנו לתרבויות, לשפות ולאוכל השונה, אך היתה אווירה של עזרה הדדית.

כילדים נהגנו לשחק שעות רבות מחוץ לבית משחקים כגון 5 אבנים, מחניים הגדול, קלאס, קפיצה בחבל ועוד. נהגנו לגדל ירקות שונים בגינה כגון חסה, בצל ושום. היתה לנו ספרייה ניידת שהיתה ממוקמת בתוך אוטובוס, שהגיע כל שבוע לרחוב שלנו. נהגתי להחליף כל שבוע ספר וריח הספרים בספרייה עדיין נשאר באפי. אבי ז"ל קנה את כל ספרי הרצל ואת האנציקלופדיה העברית וגם את אנציקלופדיית "מכלל" ובהעדר חומר אחר לקריאה קראנו (אני ואחיי) את כל הכרכים.

קליטה והשתלבות בארץ

אבי היה איש ציבור, הוא נעדר הרבה מהבית והיה נוסע למושבים השונים לסייע לעולים החדשים בקליטה בארץ. אנחנו הילדים נקלטנו בשכונה ולמדנו לדבר עברית במהירות. עם המעבר לירושלים אבי לא מצא עבודה במשך כשנה ורק לאחר התערבות של נשיא המדינה דאז מר יצחק בן צבי סודרה לו עבודה כפקיד באגף המכס בירושלים, שם עבד עד פרישתו. אמי הייתה אישה חרוצה ומיוחדת במינה, טובת לב ונדיבה. היא למדה באולפן "עציון" עברית והשתלבה בעבודה במפעל כלבורנטית. היה לה קשה לטפל בשישה ילדים ולצאת לעבודה. בגיל 6 כשהתחלתי כיתה א' אמי חלתה וסבי וסבתי שגרו ביסוד המעלה לקחו אותי ואת אחי הקטן אליהם. הם טיפלו בנו במסירות במשך שנה ובסוף כיתה א' חזרתי לבית הורי לאחר שאמי החלימה. בהמשך למדתי בבית ספר יסודי "קושט" ולאחר שהצלחתי ב"סקר" (בחינת מעבר בסוף כיתה ח') שולבתי בתיכון דתי אליטיסטי "מעלה" במרכז העיר, שם למדתי במגמה הומנית וסיימתי בגרות, הכרתי חברות לכיתה שעד היום אני שומרת על קשרי חברות אמיתית עימם.

צבא וקריירה

עם סיום לימודי התיכון, מאחר ולמדתי בתיכון דתי, הצהרתי על אי שירות מטעמי דת, אך לאחר תקופה קצרה החלטתי להתגייס לצבא ולבטל את ההצהרה. הורי הופתעו מהצעד הדרמטי שלי אך הם מאוד העריכו ונתנו לי גב והיו גאים בצעד שלי. סיימתי קורס שרטוט מודיעין והתקבלתי לסיירת מטכ"ל כפקידת מבצעים של יוני נתניהו ז"ל.

לאחר השירות הצבאי למדתי באוניברסיטה העברית תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ועבדתי 38 שנה כעובדת שיקום במוסד לביטוח לאומי.

משפחתי כיום

בשנת 1976, התחתנתי עם ירמי ז"ל ויחד הקמנו משפחה נהדרת והבאנו לעולם 3 ילדים מקסימים: הדס, אירית ורן ובהמשך נולדו 6 נכדים שהפכו אותנו לסבא וסבתא גאים במיוחד לנדב (אני, הנכד), אסף, גילי, ינאי, אריאל, ועילי ויש עוד אחד בדרך. ב- 8/2017 נפטר ירמי ז"ל לאחר מחלה קשה. אני היום גמלאית בפרישה.

לסיכום

ניתן לומר שסיפורי האישי וסיפור משפחתי מייצג את סיפורה של קהילת יהודי קוצ'ין כולה, קהילה ששמרה על יהדותה לאורך 3,000 שנה וכל השנים כמהה לעלות לישראל. כיום בדורנו הגשמנו כולנו את החלום הציוני במלואו וכל יהודי קוצ'ין נקלטו היטב בישראל ואנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ועלינו נאמר "ושבו בנים לגבולם".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.