מאגר סיפורי מורשת

זכרונות מחיפה

נולדתי בפולין בעיר ששמה היה אז "ליגניץ", בתאריך 28/4/1947, כשנתיים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. עליתי עם הורי, סבתא רבא מרים וסבא רבא יעקב ב- מאי 1948. אני לא יודע באיזה יום. הייתי אז תינוק בן 10 חודשים.

הגענו לחיפה לבית ברחוב הנזירות וקיבלנו "פינה" לגור בה. זה היה בית של ערבים שברחו. מגג הבית אפשר היה לראות את הנמל. אנחנו קיבלנו בבית זה שני חדרים ומרפסת ושש משפחות אחרות קיבלו חדרים אחרים. את החצר הפנימית, בית השימוש והמטבח חלקנו עם אותם שש המשפחות!. עד היום אני זוכר מריבה גדולה בין הדיירים כאשר הסירים עפו מעל הראשים והצעקות היו עד לב השמיים.

את חיי בחיפה אני זוכר מעט מאד. גרנו שם כ-4 שנים בלבד. אני זוכר באר שהייתה על יד הבית, היא הייתה פתוחה ופעם כמעט נפלתי לתוכה. אני זוכר מעט את הרחוב שעל ידו גרנו ובעיקר את עגלת הקרח. באותה תקופה לא היה מקרר כמו היום אשר יוצר בעצמו את הקרח אלא מקרר שהיה מקרר בעזרת קרח שהיו טוענים לתוכו לתא מיוחד. כאשר עגלת הקרח הייתה מגיעה אנחנו הילדים היינו רצים אחריה "לסחוב" רסיסי קרח ולמצוץ אותם. גם את עגלת הנפט שהייתה עוברת והמוכר היה מצלצל בפעמון לתושבים לבוא ולקנות נפט.

אני זוכר את תערוכת הנשק הראשונה שראיתי שהייתה בחיפה. אני זוכר עץ תותים שהייתי קוטף ממנו. אני זוכר את המטבח מעץ שאבא שלי בנה על המרפסת אחרי אותה מריבה שהזכרתי. את המטבח הזה הלכתי לראות כאשר הייתי כבר חייל והייתי משרת על יד חיפה. המטבח היה קיים עדיין!

כאשר ראש הממשלה דאז – דוד בן גוריון – קרא ליישב את הארץ, עברנו לגור למושב שנקרא "כפר קיש" על שם פרדריק קיש – גנרל בצבא הבריטי.. באותם זמנים יהודים תושבי המדינה חשבו בעיקר לטובת המדינה ולא חשבו רק כיצד להיטיב עם עצמם.

זכרונות מהחיים במושב השיתופי – כפר קיש

הייתי ילד בן 4 כשעברנו לכפר קיש. זה היה בשנת 1951. איתנו היה אחי טוביה שהיה אז תינוק ועוד אח גדול ממני – יואל.

החיים במושב היו קשים מאד. המדינה נתנה לנו צריף לגור בו ( נקרא לתקופה זו "תקופת הצריף" ). בית השימוש היה מבנה קטן מעץ בחצר, חלקת אדמה, פרה חולבת, עגל, פרדה עם שותף (ההורים היו אומרים 'חצי פרדה'), מחרשה ואולי כמה תרנגולות.

זכרונות מ- "תקופת הצריף"

תמונות שאני זוכר מהתקופה הראשונה זה: בוץ טובעני, את אבא ואחי הגדול חורשים את האדמה עם המחרשה והפרדה (אחי יואל הגדול עזב כמעט מיד אחרי שהגענו). אמא שלי הייתה מכבסת בידיים על מין משטח עץ שפניו גליים. מהמטבח אני זוכר פתילייה שבערה על נפט עליה אמא שלי הייתה מבשלת ו"פרימוס" שגם הוא דלק בעזרת נפט וששימש בעיקר להרתחת הכביסה.

לפי זכרוני זמן קצר מאוחר יותר היו לנו אפרוחים קטנים.

בבית שהיה לנו, הצריף, היו חיים נוספים! עכברים. הם היו מכרסמים חורים בעץ בכל מקום ובעיקר בתקרה. בלילות כשהלכתי לישון ועל הקיר הייתה תלויה עששית למאור קטן, היו העכברים יוצאים ממחבואם בתקרה הולכים עליה הפוכים, יורדים לרצפה ורצים עליה.

בית הספר שלנו היה זה מבנה קטן מעץ, שלמדנו בו כיתות א' וב'. לא אהבתי את בית הספר. המורה שלימדה אותי שנה אחת הלכה למלצר במסעדה בעיר הסמוכה.

בכיתה א'

זכרונות מתקופת ה"יוגב"

לאחר כחצי שנה במגורי ה"צריף" עברנו לגור בבית לבנים שקראו לו משום מה ה"יוגב". זה היה בית בנוי מבלוקים שצורתו מרובעת.

הורי, סבתא וסבא רבה עבדו קשה יום ולילה והקימו משק שהיה אחד היפים והגדולים בכפר. העבודה שלי הייתה בעיקר לקצור ולהביא ירק בשם "אספסת" לפרות. ועוד כמה משימות.

בית הספר החדש שאליו עברו ילדי הכפר ללמוד היה במושב אחר בשם "שדמות דבורה" ואליו היינו צריכים לנסוע כל יום בוקר וערב.

להורים זו הייתה תקופה קשה מאוד. הם עבדו מהנץ החמה עד מאוחר בלילה כל יום גם חגים גם בשבת ללא אפשרות של יציאה לנופש.

לכן, לאחר עשר שנות חיים במושב עברנו לגור באשקלון. הייתי אז בן 14.5.

זיכרונות מהעיר אשקלון

חברי היו נערים אשר למדו בביה"ס "אורט". הבילויים שלנו היו בעיקר בערבים ללכת לקולנוע ומידי פעם בימי שישי מסיבת ריקודים אצל אחד הנערים בבית.

בגיל 18 ב- 19/5/1967 התגייסתי לצבא.

הדרכת קורס תותחן

שירתתי בחיל התותחנים. רב השירות שלי היה פעילות מבצעית בגבול סוריה להגנת הישובים אשר לאורך גבול זה. זו הייתה תקופה סוערת מאוד מכיוון שהסורים היו יורים לעבר החקלאים שעבדו את הקרקע ואנחנו השבנו אליהם אש כדי להשתיקם.

כארבע חודשים לפני תום השירות פרצה מלחמת ששת הימים. אני הייתי בחזית סוריה, כרגיל.

שמואל קס בצבא

לקראת תום השירות, הצבא אפשר במסגרת השירות ללמוד להוצאת תעודת בגרות. ניצלתי את האפשרות הזו ולכן לאחר השחרור יכולתי ללמוד בבית הספר להנדסאים.

לאחר הלימודים התחלתי לעבוד בחברת בת של התעשייה האווירית "אלת"א".

מספר חודשים אחרי תחילת עבודתי הכרתי את יהודית, זאת אשר עתידה להיות אשתי. היא עלתה ב 5/1971 מליטא, מדינה שהייתה אחת מחבר העמים של ברית המועצות לשעבר וב- 16 ליולי 1973 נישאנו. יהודית הייתה אשה בעלת אופי כל כך נוח שכל אחד היה יכול להסתדר עימה. אשה שכל אחד אהב אותה. יהי זכרה ברוך.

נולדו לנו שתי בנות: עירית ואוסי.

עירית ויהודית לאחר לידתה של עירית

 בחתונתה של עירית

חיינו היו שגרתיים עד שלפני פסח 4/1982 קנינו חלקה אשר עליה בנינו את הבית שלנו. בית זה שבאשקלון שכל המשפחה נהגה לבקר בו.

הבית באשקלון

הבית היה גדול ונוח. דשא מסביב וגם צמחיית פרחים יפה. כעבור מספר שנים, בשנת 1999 חלתה סבתא יהודית ובשנת 2000 היא נפטרה.

הבית באשקלון 

שנה לאחר מכן הכרתי את שושי אשר לאחר זמן עברה לגור איתי.

בתאריך 30/4/2014 עזבתי את ביתי היפה והנוח אשר בו גדלו ילדי ואשר בו עברו עלי השנים היפות ביותר בחיי, אשר נושא את כל הזיכרונות גם הקשים אבל גם היפים ביותר אשר עברו עלי.

ועתה, הגעתי לגור על יד בתי עירית כדי להיות קרוב אל משפחתי. חבל רק שגם אוסי לא קרובה אלינו.

 עירית ואוסי בילדותן

היום אני אדם עשיר ומאושר כי יש לי שישה נכדים, שהאחד יותר מדהים מהשני. מה שחשוב היום זה שכולנו נהיה ביחד ובריאים.

תשע"ה