מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא עפרה כרמי. שם נעוריי היה בינשטוק. נולדתי במדינת ישראל, בשנת 1953.

אבי, אברהם בינשטוק שרת כקצין בצה"ל ואמי הייתה מורה לצרפתית.

גדלתי בצהלה, שכונת אנשי צבא קבע ומערכת הביטחון.

לפני שנה, בשנת ה-70 למדינת ישראל, השתתפתי כדירקטורית בקרן הקיימת לישראל (קק"ל) במשלחת מטעמה, במצעד החיים במחנה הריכוז אושוויץ בפולין.

בערב הראשון, לאחר סיור מטלטל בגטו ורשה, במהלכו, בין היתר, עמדתי על קבר האחים הענק בגטו ורשה וביכיתי את בני משפחתי הנרצחים, עמדתי נרגשת למרגלות אנדרטת המרד וכאזרחית ישראלית, דור ראשון לתקומה וכנציגת הקק"ל, סגרתי מעגל וסיפרתי את סיפורי האישי:

ב- 5 בנובמבר 1939, כחודשיים לאחר כיבוש ורשה בידי הגרמנים, עומד נער צעיר בן 18, אברהם בינשטוק, בחדר המדרגות של ביתו, נפרד בדמעות ממשפחתו ויוצא לדרכו במסע לארץ ישראל. זאת תמונת הפרידה הכואבת מאהוביו, שנותרה חקוקה בליבו.

אבי הותיר אחריו את אביו, יחיאל מאיר בינשטוק, את אמו, פרימט בינשטוק לבית טצ'ינה (Trzcina), את אחותו, טאובה בת ה-20 ואת אחיו, משה בן ה-11.

הבריחה מורשה התבצעה יחד עם קבוצת נערים- חברים בתנועת נוער ציונית.

בחוסר כל, בקור מקפיא של כ-25 מעלות מתחת לאפס, גנבו הנערים את הגבול הליטאי בדרכם לעיר ביאליסטוק ומשם לעיר וילנה.

בינואר 1940, לאחר שקיבלו תעודת פליט, התאפשר המשך מסעם לפוניבז', בהמתנה לעליה לארץ ישראל.

ב- 1941, המשיכו בדרך ולאחר שהות במוסקבה לצורך התארגנות והשגת האישורים הנדרשים (תעודות שהייה זמניות, ויזה בריטית, אישור סובייטי ועוד), החל סוף סוף מסעם לארץ ישראל. דרך קייב, אודסה, איסטנבול וביירות הגיעו הנערים במרץ 1941 לחופי הארץ, לעתלית.

אבל בכך לא הסתיים מסעו של אבי. בשנת 1942, הוא נענה לקריאת הסוכנות היהודית והתגייס לשורות הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, למלחמה נגד הגרמנים.

לאחר התארגנות במצריים, קבלת נשק וציוד ואימונים באיטליה, הצטרף הכוח (הגדוד השלישי) ללחימה בגרמנים בגזרה הצפון מזרחית בחזית האיטלקית, ממרץ עד מאי 1945, מועד כניעת הגרמנים.

לאחר תום הקרבות בגרמנים נותרו חיילי הבריגדה באירופה והיו פעילים בהצלת שארית הפליטה ובארגון הניצולים בארצות השונות לקראת עליה לארץ ישראל. אבי עם פלוגתו פעלו עד אוגוסט 46, בבלגיה ובהולנד.

בחודש מאי 1946, תוך כדי פעולתו בבריסל שבבלגיה, פגש אבי את זו שתהיה בהמשך אשתו ואמי, ז'וליאן הנדריקס. סטודנטית בלגית צעירה, לוחמת בכיבוש הנאצי בשורות המחתרת הבלגית אשר על פעילותה זו אף נתפסה וישבה במשך למעלה משנה בכלא הנאצי.

לאחר שובו לארץ, באוגוסט 1946, והשחרור מהצבא הבריטי הצטרף אבי לשורות ארגון "ההגנה" ועם קום המדינה הצטרף כקצין לצה"ל, עד שחרורו בדרגת סגן אלוף בשנת 1964.

לאורך כל תקופת מסעו מוורשה הכבושה לארץ ישראל, מינואר 1940 ועד מרץ 1941, ניהל אבי התכתבות רציפה עם בני משפחתו שנותרו בגטו וורשה.

22 המכתבים שנותרו בידי הם מסמך אנושי והיסטורי מטלטל. הם כתובים בפולנית. רובם נכתבו בידי אחותו של אבי ואמו ומיעוטם, בידי אביו ואחיו.

המכתבים מעידים על התכתבות והחלפת מידע די סדירות אל ומתוך הגטו.

אבי עדכן אותם אודות מצבו והתקדמות מסעו והם, כל אחד בקולו הייחודי, תאר בפניו את הקשיים היום יומיים מנת חלקם בגטו.

מקריאת המכתבים עולה שמחת הנותרים מאחור על בריחת אבי ומנגד, סבלם האישי המחמיר, אובדן התקווה, אובדן שמחת החיים והייאוש המשתלט.

כל בני משפחתו של אבי- סבי, סבתי, דודתי ודודי, נרצחו בגטו "טרבלינקה". גם את שאר קרוביו הרבים לא הצליח אבי לאתר מעולם.

כל חייו נשא איתו אבי געגועים עזים למשפחתו שאבדה לבלי שוב.

כל חייב הרגיש אבי בר מזל ומלא אושר בבית הלאומי והפרטי שהקים במדינת ישראל.

מבחינתו, וזו המורשת שהנחיל לי, מעולם לא הייתה אפשרות אחרת- הבית היחיד שלנו הוא מדינת ישראל.

המכתבים הללו שתורגמו על ידו לקראת סוף חייו, לעברית, הם עבורי הפתח אל העולם שהותיר אחריו. קשר אל בני משפחתי האבודים שחסרו לי כל חיי.

אבי חשש שאף אחד לא יקרא במכתבים אלה אחריו אבל הנה אני כאן היום, ישראלית בכל רמ"ח אברי, נציגה של הארגון הציוני החשוב, הקק"ל, חזרתי לאדמת פולין, למקום בו נרצחו בני משפחתי ועומדת ומקריאה, בשמם, את המכתב האחרון שהתקבל:

ורשה. פורים. 13.3.41

ילדי היקר!

אנו משתוממים שתרם קיבלת את תשובתנו. אחריה כבר שלחנו שני מכתבים. בוודאי  הם כבר הגיעו אליך.

אתה בוודאי מתאר לעצמך איזו שמחה עטפה אותנו כאשר קיבלנו את המידע המצופה  ש אתה יוצא לדרך הארוכה (הנסיעה לארץ ישראל). כולנו התחבקנו ממש כשיכורים.

לא ידענו מה נעשה איתנו, כאשר חשבנו על חלומותיך ושאיפותיך. ברור לנו כי בעת כתיבתך על השינויים האלה עברת, בדיוק כמונו, בעת קריאת המילים שלך את הרגשות והמחשבות.

תוך שעה הועבר המידע לכולם. על מזלך ואושרך ושלנו.

סוף סוף אברהם השגת את מטרתך שכה חזק שאפת אליה. כמה אנו מאושרים. ואנו מאחלים לך שאלוהים ישמור ויגן עליך בפני כל פגע ושכל צעדיך יהיו באושר ובמזל.

הלוואי שאף פעם לא תתקל בקשיים בדרכך ובמאמציך.

כולנו יושבים מסובים סביב בשולחן ומדמיינים שאברהם שלנו נמצא רחוק מאיתנו…

פנייתך אלינו שלא נכעס נראית לנו לא חכמה. הרי זו הפתעה גדולה בשבילנו אף כי ידענו כי תבוא באחד הימים. מרוב שמחה קפצנו עד לשמיים…

אנחנו כולנו בריאים ואנו דוחפים איכשהו את הימים. אנו כותבים את המכתב הזה בערב פורים ואנו מזכירים אותך וכמה אתה חסר לנו כמו בימים ההם.

עוד מעט מתקרבים החגים של האביב ואנו מאחלים לך חג שמח. היה בריא ותרגיש טוב ואל תשכח אותנו.

ברכות לבביות מאבא ומכולנו. שלום ונשיקות. אמך המיואשת. פרומה.

סלח לי אחי היקר כי הפעם אני לא כותבת אך אני מבטיחה כי בפעם הבאה הפצה אותך. בכנות, אין לי סבלנות. אין לי השראה ובכן אני נפרדת עם נשיקות חזקות.

אחותך המתגעגעת ושלא תשכח אותך לעולם, טוסיה.

הזוית האישית

עפרה: ככל שחולפות השנים ואני מתבגרת, הולכת וגדלה סקרנותי ביחס לשורשי משפחתי ואני מוצאת את עצמי חוקרת ושואלת אודותם. לצערי, כבר אינני יכולה לשאול את הורי ואת התשובות אני נאלצת לחפש באלבומים ישנים ובמסמכים שהותירו אחריהם. דווקא בגלל זה חשוב לי מאוד להעביר את הידע שצברתי אודות מקורות משפחתי לבני, לנכדי ולדורות הבאים. אין ספק שמעבר להנאה שבעצם העשייה המשותפת עם נכדי יואב, תוכנית הקשר הרב דורי עזרה לי גם במשימה זו. ועל כך, תודתי.

יואב: מאוד נהנתי מכתיבת הסיפור ומלמידה על אברהם ועל המכתבים, ומאוד סקרן אותי המסע שלו לארץ ישראל ומשם לבריגדה.