מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתימן בעיר צנעא לפני 76 שנים. אמא שלי ילדה אותי בבית. בתימן לא היו בתי חולים ליולדות כפי שיש בארץ, ובכל המדינות בעולם כיום. גם אחותי הבכורה דבורה ז"ל ואחי הגדול עזרא נולדו בבית. בתימן כשהגיעה שעת הלידה קראו למיילדת לסייע בלידה. נולדתי בחול המועד של פסח. גם סבתא שושנה נולדה באופן זה וכך באנו לעולם בריאים ושלימים.

סבא רבה סיפר לי מדוע החליטו לעלות לארץ. אנחנו עלינו הרבה לפני העלייה הגדולה של כל היהודים בתימן. עלינו לארץ בשנת  תש"ד 1944 וכל התימנים כולל המשפחה של סבתא שושנה עלו בשנת תש"ט  שנקראת  עליית מרבד הקסמים  בשנים 1949-1950, שנה אחר הקמת  מדינת ישראל. אבא שלי היה סוחר והיה לו בעיר צנעא חנות ועסק במכירת דברי מכולת יבשים, בתקופה הזאת שנת 1942 הייתה מלחמה גדולה בעולם – מלחמת העולם השנייה. רוב הסחורה שאבי התעסק היתה מיובאת והיה מחסור גדול ביבוא סחורה כתוצאה מהמלחמה. עיקר המלחמה באיזור תימן  בין אנגליה  ובעלי בריתה ובין גרמניה הנאצית היה בים על ידי צוללות גרמניות אשר הטביעה אניות סוחר רבות שהפליגו לתימן ממדינות שונות, לכן לא היתה פרנסה לסבא רבה, כי רוב הסחורה בחנות באה מעדן דרך הים. זאת הסיבה שהוא החליט יחד עם אמא שלי לעלות לארץ ישראל, כי סיפרו לו שהוא בעלייה זאת משיג שתי מטרות – עלייה לארץ  ובנייתה ותעסוקה..

כך, בסוף שנת תש"ג עזבנו את צנעא לכיוון עדן בשיירה עם מספר  גדול של משפחות. אנו היינו משפחה בת חמש נפשות. אבא שכר שני חמורים ורכבנו עליהם מצנעא עד עדן. המדריכים ומורי הדרך היו ערבים טובים, שעזרו לנו  הרבה להגיע למחוז חפצנו. מהם שכרנו את החמורים. סבתא רבה (אמא שלי) מספרת  שבכל חמור התקינו שני שקים  גדולים משני צדדיו. בשק אחד שמו את דבורה אחותי ובשני את עזרא אחי. בשק השלישי דברי אוכל וברביעי דברי לבוש. סבתא רכבה על גב חמור אחד וסבא על גב החמור השני. אני נשאתי על גב אבי. וכך התנהלה השיירה עד עדן. מדי לילה חנינו באחד הכפרים שהיו בדרך. ההורים  מציינים לטובה שהכפריים קיבלו אותנו יפה מאד ונתנו לנו, כמובן, תמורת תשלום, מקום לינה  רחצה ואוכל.

הדרך עד עדן ארכה כחודשיים ימים משום שהתעכבנו בדרכים מסיבות שונות ואחת הסיבות הצורך ברישיונות מעבר ולהצטייד באוכל. הואיל ולא היה כסף לאבא שלי, אז אמא, שהייתה תופרת טובה, תפרה לנשים בכפרים שעברנו, שמלות ודברי לבוש על פי בקשתן.

הדרכים שעברנו מצנעא לעדן, הם בשטח מדברי עם אקלים חם מאד. כשהגענו לעדן, מלחמת העולם השנייה עדיין הייתה בשיאה ולא היה אפשר להפליג באניות לישראל או למצריים. אנגליה ואמריקה נלחמו בגרמנים הנאצים, שאיימו לכבוש גם האיזור של המזרח התיכון והייתה סכנה גדולה לכל התושבים ובמיוחד ליהודים. כמוכן האנגלים אשר שלטו בארץ ישראל הגבילו את העלייה, כי הם פחדו מההתנגדות של  הערבים בארץ ובמדינות ערב. לאנגלים אין נפט והם היו תלויים בנפט של מדינות ערב. בגלל זה התעכבנו בעדן כששה חודשים. לא רק אנחנו אלא כל התימנים שיצאו ממקומות שונים בתימן, ועשו עלייה לישראל. כדי לעלות לארץ צריך לקבל רישיונות עלייה מהאנגלים. כל היהודים לחצו באנגליה לקבל  רישיונות כניסה לארץ, ויש על סיפורי גבורה רבים על דרכי ההעפלה לארץ. אבל אבא לא המתין בעדן בחוסר מעש עד לעלייה, הוא היה מוכר זלבייה (לביבות) מקמח מטוגנות ומזה התפרנסנו בצורה נאותה, וכך הייתה לנו  אפשרות לשכור  גג בבניין עם פינת בישול ורחצה עד שניושע. אבא היה מספר לנו סיפורים משעשעים על העיסוק שלו. הרבה ניסו לחקות את העיסוק של אבא אבל לא הלך להם, כי הלביבות שאמא היתה מכינה היו מאד טעימות.

בסייעתא דשמיא בסוף תש"ג (1944) אנגליה ובעלי בריתה נצחו את הגרמנים באיזור תימן וסילקו את אניות המלחמה שלהם במיוחד  הצוללות שהיו באיזור, וניתן אישור לאחר שקיבלנו רישיון עלייה להפליג למצרים. הסוכנות היהודית עזרה לנו ולכל היהודים התימנים שנתקעו בעדן ושקבלו רישיונות עלייה. במצריים המשכנו את דרכנו לארץ ישראל, ברכבת לעתלית… אנחנו הגענו לארץ מיד אחרי חנוכה בשנת תש"ד 1944.

בארץ היו לאבא ולאמא שלי ארבעה דודים שעלו לארץ הרבה שנים לפנינו, כמעט עשרים שנה, והם קיבלו אותנו יפה, והדריכו את אבא ואמא בצעדיהם הראשונים בארץ. בזכותם נקלטנו יפה בארץ. באותו שבוע שעלינו הגענו לירושלים, וקיבלנו חדר בשכונת "משכנות" במרכז העיר. אני חייב לעשות לך ולכל הנכדים היכרות עם השכונה  המקסימה שגרנו בה כמעט 7 שנים. החדר שקיבלנו לא כלל מטבח ולא שירותים צמודים, ולא מים זורמים. אבא הקים ליד החדר צריף קטן מאד לצורך מטבח. השירותים היו בחוץ משותפים ל-5 שכנים. באמצע הבתים בו גרנו היה לנו בור מים עמוק שהתמלא מהגשמים בחורף שירדו מהגגות שלנו דרך המרזבים לבור. כל חורף הבור התמלא ואנו היינו שואבים עם דלי קשור בחבל ומשלשלים את הדלי לבור המים. כל משפחה הרתיחה את המים לפני השימוש לצורך שתייה או בישול. כשגדלתי והייתי בן 6 אהבתי לעזור בדליית מים מהבור. יש לנו לילדי השכונה חוויות רבות מתעלולי דליית המים מהבור. אנחנו הילדים היינו מרבים לחתוך את החבל שהיה קשור לדלי, כך שהדלי "צלל" לבור, והיינו רבים בינינו מי ירד לבור כדי להעלות את הדלי, היינו מגרילים בינינו והזוכה היה משתלשל ויורד לבור ונהנה משכשוך במים הזכים והקרירים. בקיץ הבור היה מתרוקן והעירייה הייתה מביאה מים במשאיות (מיכליות) ואנחנו הילדים היינו עומדים בתור עם חביות ודליים כדי לקבל את המים, ואז היינו רצים לקרוא למבוגרים לבוא ולהעביר את הדליים והחביות לבתים. אני זוכר היטב את התורים הארוכים בתור למים וגם את האכזבות כשמגיע התור שלך למים  והמיכלית נתרוקנה. ואז תמתין שוב למיכלית נוספת.

בזמנינו, כל השכונה היו שומרי מסורת וכל עדה הקפידה לשמור על הווי חיים דתי לפי המסורת של אבותיה מחוץ לארץ. אני זוכר  עד היום איך כל השכונה הייתה מתארגנת לחגים ומיוחד לימי הסליחות וימי הפסח. זה הייתה חוויה גדולה. בימי הסליחות היינו אנו הילדים קמים בבוקר ועוד חושך לסליחות אך בדרך לבית הכנסת היינו זוללים לביבות לפי מטעמי העדות. בהכנות לפסח ראינו את האמהות שלנו מקרצפות את הרצפות, מסיידות את הקירות, ומגעילות את הכלים, והכל תוך שירה, בתימנית, ביידיש, או בספרדית יהודית (ספליונית).

לאבא שלי לא היה מקצוע אשר יכול להתעסק מיידית. בתימן הוא היה סוחר. גם אמא שלי בתימן לא עבדה כי הנשים והבנות לא עבדו מחוץ לבית. דרך אגב גם הנשים המוסלמיות לא עבדו. אבא ואמא שלי לא התעצלו ועבדו בכל דבר שנשלחו לשם. לדוגמא אבא עבד בהרבה מקומות, בים המלח,גם בכפר סאלד בצפון וכן במקומות נוספים. עד שזה נמאס לו, ושכנה ידידה שלנו הציעה לו לעשות לביבות כמו שעשה בעדן. אמא אומרת שזה מאד הצליח. אמא היתה מכינה לביבות והוא מוכר אותם בעגלה אותה קנה במחנה יהודה. הוא היה  מגיע עד הכותל המערבי עם הלביבות. אבל בחורף קשה למכור לביבות,וידיד שלו מתימן הציע לו למכור פלאפל. אבא התלהב מהרעיון ועם ההכנה הנהדרת של אמא היו לו הפלאפל הטעים בעיר. גם לפלאפל בהתחלה היה לו עגלה גדולה עם גלגלים, אך היא הייתה קבועה עם פינת טיגון והכנה. בעגלה היו מדפים בשביל הלחם, הבצק ויתר החומרים הנדרשים להכנת הפלאפל.

אני זוכר כשהייתי בן 9 הייתי הולך אליו כל יום אחרי הלימודים  בבית הספר תלמוד  תורה לתימנים לרחוב אגריפס, שם הייתה מוצבת העגלה, ומעביר לו את הבצק של הפלאפל שאמא שלי הייתה מכינה וכן את הסלטים, וכן ארוחת צהריים עבורו. בזמן שהוא היה אוכל  בפינת העגלה אני מכרתי מנות פלאפל. הוא לא נתן לי לטגן את כדורי פלאפל עד שהייתי בן 13. הוא פחד שאני עלול להזיק לעצמי. כל יום הייתי מקבל  מאבא כסף לקנות גלידה או קרמבו.

מכירת הפלאפל קידמה את המשפחה בצורה יפה. הוא קנה בית  בן שתי דירות, ואז עזבנו את בתינו שבמשכנות לנחלת אחים. בנחלת אחים גדלנו, למדנו עד סוף בית הספר התיכוני, שירתנו בצבא והתחתנו. היינו קשורים לשכונת נחלת אחים עד שנת תש"ס, שנה שנפטרה אמא שלי בשיבה טוב.

אבא המשיך להתפתח וקנה חנות גדולה ופתחנו מסעדה, ברחוב המלך גורג' בשם "מרבד הקסמים". המסעדה קיבלה פרסום גדול. אנו הבנים השקענו רבות בפיתוח המסעדה, ועזרה להורים. היינו בבוקר לומדים ובערב עובדים במסעדה ואת שיעורי הבית וההכנות לבחינות  בגרות היו בעליית הגג של המסעדה. המסעדה קיבלה פרסום רב ושרים מפורסמים היו באים לאכול, אמא שלי שהייתה שפית ידועה פינקה אותם במאכלים טעימים וחריפים…

לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה נכנסתי לעבוד במשרד החינוך והתמדתי בעבודתי במשרד עד לגיל הפרישה לגימלאות בשנת 2008.

ככל ילדי השכונה במשכנות ובנחלת אחים, למדתי גם בשעות הבוקר וגם בשעות אחרי הצהריים. בבוקר למדתי עד כיתה ו' בבית ספר יסודי תלמוד תורה לתימנים, ואחרי הצהריים ב"חדר" תימני  עד שעות הערב. בבית הספר היסודי שהיה מאוד רחוק מהבית ברחוב מאה שערים למדנו את כל מקצעות הלימוד של אז: עברית, ערבית, אנגלית, חשבון, מולדת, מלאכה, זמרה ועוד. בשעות הערב אצל המורי בחדר שהיה בביתו בשכונת משכנות למדנו תורה, תנ"ך, תהילים, משנה, ערבית, תימנית במבטא תימני. הישיבה הייתה על שטיח על הרצפה כל הילדים ישבו במעגל סביב ספר אחד שהיה מונח על  שרפרף עגול. בצורה זאת  כל תלמיד ידע לקרוא  מכל כיוון.

ל"מורי" היה שוט מזנב סוס והוא היה מאיים עלינו בו. כל תלמיד שהיה שוגה היה חוטף צליפה "רכה" בשוט. כך למדנו משעות הבוקר עד שעות הערב בשתי מסגרות לימוד, הלימודים בשיטה זו אני חושב העשירה אותנו וכך יכולנו להתקדם בלימודים ולהצליח. כדי ללמוד בבית ספר תיכון ההורים היו צריכים לשלם שכר לימוד. עוד לא היה חובת לימוד  של 12 שנים. להורים שלנו לא היה כסף מספיק, ולכן רוב התלמידים שסיימו את לימודי בית הספר היסודי יצאו לעבודה, וחלקם השלימו את הלימודים התיכוניים מאוחר יותר. משרד החינוך הנהיג מבחן ידע  ארצי כללי בסוף כיתה ח'. מי שעמד והצליח במבחן קיבל מילגת לימודים. (קראו לזה סטיפנדיה אני ואחי הדוד אברהם הצלחנו במבחן, וכך למדנו בבית הספר התיכון, אנו סיימנו את לימודינו בתעודת בגרות מלאה ללא תשלום שכר לימוד… שם בית הספר התיכון  שלמדתי נקרא אז בית הספר התיכוני מזרחי. היום הוא נקרא  תיכון "הימלפרב".

שירתתי בנח"ל בקיבוץ שלוחות. קיבוץ שלוחות אז ישוב ספר. הקיבוץ היה ליד הגבול עם ירדן. והיה המקום מאד מאוד רחוק ממרכז הארץ ובמיוחד מירושלים. כדי להגיע לקיבוץ מירושלים היינו צריכים לנסוע באוטובוסים או בטרמפים דרך עפולה בית שאן כ-4 שעות נסיעה. היום המקום שוקק חיים ותנועה רבה. בזמן שירותי בצבא המקום היה נראה כאילו אנו  נמצאים בסוף העולם. הייתי גם חייל, אלחוטן בפלוגה וגם חקלאי במשק. עבדתי בפלחה. לפעמים ברפת, בבריכות דגים ובסוף כעגלון הקיבוץ. זו תקופה יפה מאד ובלתי נשכחת. עם סיום השירות הצבאי בנח"ל, עברתי לשרת כחייל מילואים בחטיבה הממשל הצבאי, וכך השתתפתי במלחמת ששת הימים בעזה, ובמלחמת לבנון הראשונה.

נישואין והקמת משפחה

עם סבתא שושנה, שהיא בת דודה שלי כידוע לך. התחתנו בשנת תשכ"ו, ואנו חיים באושר ובעושר עד היום. לנו 5 בנים ובנות כולם נשואים עם צאצאים נחמדים. את אודיה הנכדה מספר 8 מתוך 12 שיש לנו  כן ירבו ויצליחו  כמו ההורים שלהם.

הזוית האישית

הגענו סבא וסבתא של אודיה מירושלים בשמחה ובהנאה רבה, ציפינו לכל מפגש ומפגש.