מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שמחה משה. נולדתי במרוקו, בשנת 1948. ההורים קראו לי שמחה, כי אהבו את השם והוא מביע שמחה. שם החיבה שלי הוא שימי. לפני הנישואים שם המשפחה שלי היה סבח.

ילדותי במרוקו

היינו חמש אחיות ושלושה אחים במשפחה. כיום כולם נשואים עם ילדים. במרוקו היינו גרים בבית פשוט, בעל 2 חדרים. הייתה ילדות שמחה ומשפחתית. חיינו חיים פשוטים אך שמחים. אני זוכרת שבילדות היינו תופרות בובות ומשחקות איתם. למדתי בבית-הספר "אליאנס" במרוקו. אליאנס בעברית היה נקרא: "כי״ח"- ראשי תיבות של "כל ישראל חברים". בית-הספר שילב לימודי-יהדות בבתי-הספר שלו הן כדי לשמר את המסורת היהודית והן כדי לרצות את ההורים שחששו מהתרחקות ילדיהם מהדת. בעיקר, התנגדו לנוהג להסיר את הכובע בכניסה לכיתות כפי שהיה מקובל בתרבות הצרפתית. בית-הספר לא הקדיש יותר מדי שעות ללימודי קודש, כדי לענות על צורכי התלמידים. לא היה היקף שעות שווה ללימודי- חול וללימודי- קודש, דבר שגרם להקמת מסגרות מתחרות כגון: "אוצר התורה", "אם הבנים", "מחזיקי הדת", בתי ספר של חב״ד ו״תלמוד-תורה". במסגרות האלה הוקדש רוב הזמן ללימודי- קודש. ניתנו, אמנם, גם שיעורים ללימוד השפה הצרפתית, אולם אלה היו מועטים ביותר. בתי-הספר של אליאנס בכלל ובפרט זה שלמדתי בו תרם תרומה נכבדה מאד לקידום יהודי מרוקו ולהשתלבותם בחיי המדינות שאליהן הם היגרו. רוב יהודי מרוקו עלו לארץ ישראל שאליה התפללו ונשאו את עיניהם, אך גם אלה שהיגרו לצרפת ולקנדה השתלבו היטב ובמהרה בזכות התרבות הצרפתית שרכשו במרוקו. לדעתי מגיע פרס מיוחד לארגון כי״ח שפעל ועודנו פועל בקרב היהודים. אני זוכרת שפעם אחת יצאנו לטיול מבית- הספר ואני הלכתי לאיבוד בדרך. זו חוויה שלא אשכח כל חיי. במרוקו כל חג היה חג. הייתה אווירה משפחתית מיוחדת ומאוחדת. בחופשים היינו נוסעים לדודה בקזבלנקה ושם היינו הולכים לים ולטיולים.

העלייה לארץ

עליתי עם משפחתי לארץ-ישראל בשנת 1963. הייתי אז בת 13. הגענו למרקש ומשם עלינו לארץ דרך צרפת. בין השנים: 1961 עד 1967 עלו לישראל ממרוקו 120,000 יהודים, תוך העלמת עין והסכמה שבשתיקה מצד הרשויות המרוקאיות, וכחלק ממבצע יכין. בשנת 1961 הוסרו רוב המגבלות על עלייה ממרוקו, לאחר שהושגה הסכמה בין ממשלת ישראל לממשלת מרוקו בנוגע לסוגיית העלייה. כחלק מההסכם התחייבה ישראל לשלם סכום של- 250$ עבור כל יהודי שממשלת מרוקו תאשר את יציאתו מהמדינה, בנוסף, בתמורה להקלת המגבלות על העלייה, ישראל סייעה למרוקו לשדרג את מנגנוני הביטחון הפנימיים שלה, והעבירה לה סכומי כסף נוספים. ההסכם בין הממשלות הושג לאחר חילופי השלטון בתוך מרוקו ועלייתו של המלך חסן השני במקום אביו מוחמד החמישי. המלך החדש שאף להתקרב למערב, ורצה לפתור את בעיית העלייה היהודית שהייתה נטל על היחסים הבינלאומיים של מרוקו, בעיקר לאחר טביעת ספינת המעפילים "אגוז". גם כאשר רוב המגבלות על הגירה ממרוקו הוסרו, עדיין נותרו מגבלות חמורות על הוצאת הון מהמדינה. היהודים השתמשו בשיטות שונות כדי להתגבר על איסור זה ונוצרו רשתות של הברחת רכוש והון יהודי ממרוקו, כך שהיהודים על פי רוב הצליחו לקחת איתם לפחות חלק מרכושם. בעיה נוספת שמולה התמודדו העולים היה הצורך למכור את נכסיהם לרוכשים מקומיים שהיו מודעים לכך שהם ממהרים לעזוב, ולכן הסכימו לקנות את הרכוש רק במחירי הפסד גדולים עבור היהודים. כתוצאה מכך רבים אבדו חלקים משמעותיים מהונם. בשנת- 1963 סוכם בין הממשלה למחלקת העלייה בסוכנות היהודית על האטת העלייה לכ- 4,000 נפש בחודש בשל החשש שהעולים יהוו מעמסה על שירותי הרווחה. ש"ז שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות טען כי הבעיה בקליטת העולים היא ריבוי הילדים במשפחה. ( סוכם מתוך ויקיפדיה).

קהילה יהודית בקזבלנקה (כל הזכויות שמורות מאגרי מידע בית התפוצות)

החתונה

הכרתי את בעלי דרך חברה שלי והתחתנתי איתו בהיותי בת 28. בגיל 34 נולד לי בני הבכור. עבדתי כ- 6 שנים במפעל של בדים ומאוד נהנתי מעבודה זו. יש לי שני ילדים: בן ובת ששה נכדים מקסימים. אני מאוד אוהבת עבודות-יד ולבקר את ילדיי ונכדיי. אני גם אוהבת ללכת לשוק ולהתפלל בבית-הכנסת. אני אוהבת לשיר ולשמוע מוזיקה. עד היום אני שומרת מסורת, כפי שחונכתי עליהם בצעירותי במרוקו בבית משפחתי.

הזוית האישית

פייגי נאמן מתעדת את סיפורה של שמחה משה. בתכנית הקשר הרב דורי.

שמחה משה משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם התלמידה החונכת