מאגר סיפורי מורשת

באחד הימים, כשעזרתי לאומה (אומה- אמא של בעלי) לסדר ארונות בגדים, נתקלתי במפת-שולחן שריקמתה לא הייתה שלמה. כשפתחנו את קפלי המפה, היו מונחים שם חוטי רקמה שתאמו את החוטים שבהם הייתה רקומה המפה וכן, שתי מחטים שבהם היו מושחלים שאריות חוטים.

כששאלתי את אומה (אומה- סבתא בהולנדית) מה זה? של מי זה?

היא ספרה לי שזו מפה שאחותה ששמה היה "שלי", רקמה מפה זו בביתה באמסטרדם שבהולנד, לפני שהנאצים לקחו אותה למחנה ריכוז

אחותה של אומה, לא שרדה את השואה ומה שהותירה אחריה הייתה רק המפה הרקומה חלקית עם שאריות החוטים והמחטים.

מאוד התרגשתי, וביקשתי מאומה את רשותה להשלים את רקמת המפה. אומה שמחה על הצעתי והפקידה בידי את המפה.

הרגשתי שליחות בשעה שרקמתי את שארית המפה בחוטים שנשארו. החוטים הספיקו ולא היה לי צורך להשלימם בחוטים חדשים.

כשמלאכת הרקמה הסתיימה אומה העניקה לי את המפה כמתנה.

בהתחלה השתמשתי בה והנחתי אותה על השולחן במרכז הסלון ואז במה שניקרא "מחשבה שנייה" החלטתי לשמור אותה ולהעבירה לדורות הבאים למשמרת, ולזיכרון של המשפחה שחייה בהולנד ושהושמדה בשואה. היחידה ששרדה את השואה הייתה אמא של בעלי- יהודית היימנס. אחרי שתמה מלחמת העולם השנייה היא ובעלה דוד, עלו לארץ בטיסה הראשונה של חברת  K.L.M. לישראל.