מפשטות לפשטות, מסע בחיים
מתוך כל הקשיים, צמחתי!
שמי שרה בלעיש, נולדתי להוריי אברהם ומחבובה חג'ג' בתאריך 5.8.47, בעיר גפסה.
אני הבת הבכורה ויש לי עוד שני אחים, אחות- ג'ולייט ואח-יוסף.
אמי, שהייתה בת 25 התחתנה עם אבי שהיה אלמן עם ארבעה ילדים גדולים מנישואיו
הקודמים כאשר הבת הגדולה הייתה בת 25 והבת הקטנה בת 15.
כשנולדתי, האחיות הגדולות שלי, הן שגידלו אותי. הן מספרות שכשנולדתי הבאתי
שמחה והשכנתי שלום בינן לבין אמי. המצב בבית היה רגוע והתנהל על מי מנוחות. נקודת מפנה הראשונה בחיי הייתה כשהייתי בת 10. אבי חלה והתאשפז בבית חולים צרפתי בטוניס. לאחר מס' ימים מצבו
הבריאותי החל להתדרדר במהירות ואבי הלך לעולמו. לאחר פטירתו של אבי, קברנו אותו בעיר טוניס והתארחנו תקופה לא מעטה אצל דודתי. עקב הידרדרות במצב הכלכלי נאלצנו לעזוב את העיר גפסה ולעבור לטוניס. כאן החלו הקשיים. בעיר טוניס לא הייתה לאימא עבודה ולא היה ממה
להתפרנס. רוב התזונה שלנו הייתה מבוססת על קפה ולחם יבש. התקופה היה מאד קשה אך כל
אותה עת עיקר דאגתי הייתה לאחי הקטן שהיה בן שנתיים בסה"כ. הוא לא הבין שאין אוכל ובכה ללא הפסקה עד אשר אימא הייתה מארגנת לו בדרך לא דרך אוכל
שישביע אותו.
בתור הבת הבכורה, נאלצתי לקחת אחריות בניהול הבית יחד
עם אימא ובטיפול באחיי הקטנים. אחותי הייתה באותה העת בת 7 ואחי כאמור בן שנתיים. כתוצאה
מכך הפסקתי את לימודיי ופניתי לכל גורם אפשרי על מנת שיעזרו לנו מבחינה כלכלית
ועזרה סוציאלית. הפכתי להיות הדוברת של הבית. קושי נוסף שחווינו היה קושי סביבתי. גרנו באזור של ערבים שגרנו באזור
של ערבים ובכל פעם שאחותי ואני יצאנו מהבית הם היו רוצים לקחת אותנו ולהינשא לנו. היה
פחד גדול להישאר בטוניס אימא מאוד דאגה
והחליטה שאין מנוס ועלינו לעזוב את טוניס. רצינו מאד לעלות לארץ ישראל אך בגלל שלא
היה גבר במשפחה שהיה צריך לחתום עלינו ערבות, לא הסכימו לתת לנו אישור עלייה לארץ.
ארבע שנים עברו בסבל, ללא פרנסה ואוכל מועט. אימא עבדה אך כל משכורתה
הועברה ישירות לשכר דירה וכמעט לא נותר דבר. אני עזרתי לאמי בנטל והייתי אחראית על
הילדים ודאגתי שילכו בכל יום למסגרת לימודים מאורגנים.
כמפלט אחרון החלטנו לעזוב טוניס ולהגר לצרפת. אבי שנולד באלג'יר, כחלק מהשלטון הצרפתי
ששלט באותה תקופה במדינה, היה בעל אזרחות צרפתית ואף נלחם ושירת תחת הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה.
אמי שהייתה אישה מופנמת וביישנית לא ממש הסתדרה, כך שאני הייתי צריכה יחד
עימה לגשת לעובדת סוציאלית, לרווחה ולשגרירות צרפת על מנת שיכירו גם בנו כאזרחים
צרפתיים. רק כך ניתן היה לעזוב את טוניס ולהגר לצרפת. הדבר שהיה בראש מעיני הוא שאחיי הקטנים ימשיכו את מסגרת הלימודים
שלהם. אמא הכינה את כל הניירת בכדי שנעזוב את טוניס ואכן לאחר קבלת כל
האישורים היגרנו לצרפת כשהייתי בת 14.
שהיגרנו לצרפת שהינו בתחילה בעיר טולון, בבית מלון של עולים חדשים. נשארנו ששה חודשים בבית המלון של העולים ולאחר מכן קיבלנו דירה. אמא
מצאה עבודה, אחיי המשיכו ללמוד ואני על מנת לחסוך בעלויות לא חזרתי אל לימודיי. היה
קושי רב ולא הייתה אפשרות לממן. מצאתי עצמי
יוצאת לשוק העבודה בגיל מאד צעיר יחד עם אמא וזאת על מנת לעזור ולפרנס את בני
הבית.
זכרונות מאבא "אבי, אברהם חג'ג', נולד בשנת 1887 היה אדם רחמן ובעל לב טוב,
אהב לצחוק והיה חברותי מאוד. היה מתפלל שלוש תפילות ביום. הוא היה שוחט בהמות ומנקר
עופות. לאבי היה חנות של מזרנים. היה מכין נפה ופותח את הצמר. הכל בעבודת יד. 
היה לי קשר מאוד טוב ומיוחד עם אבי. בימי חג ובשבת הייתי סוחבת עבורו את
הסידורים ואם היה ישן בבית הכנסת, הייתי מביאה עבורו את המזרן והשמיכות. לכבוד שבת הוא היה לובש בגדים לבנים והיה מקבל את כניסת השבת בשמחה. הוא השתתף במלחמה בין השנים 1914-1918 תחת הפיקוד הצבא הצרפתי. בתקופת
הגרמנים נקלע למצב מסוכן ורצו להרוג אותו אך הוא הצליח להינצל בעזרת אחד השכנים
הערבים.
אמי עבדה קשה מאוד במכבסה והייתה חוזרת עייפה מאוד ורטובה. לאבי מאד
כאב הנושא והטריד את מנוחתו. ערב אחד, החל לבכות והתפלל לה' שיעזור לו ויתן לו פרנסה. באותו ערב, כשישן, חלם חלום, שנאמר לו בחלום, שתינתן לו פרנסה בתנאי שיעשה עימה רק דברים טובים. בחלום הפנו אותו אל
מתחת לכרית שלו שם יהיה מעין ספר סגולות ורפואות שיעזור לו. למחרת, בזמן הנחת התפילין של
תפילת שחרית הוא נזכר בחלום. כששב הביתה חיפש
בעצמו, מצא את הספר כפי שחלם בלילה לפני כן. ספר של סגולות וקמיעות לרפואה, זיווג
הגון ופרנסה.
המון אנשים היו מגיעים אליו על מנת להתרפא. יהודים וערבים. היה אצלו
תור ארוך. ארוך יותר מאשר אצל הרופא… האנשים היו מכבדים אותו מאוד. כל הזמן היה
מיטיב עימם. בחגים השכנים הערביים היו מכבדים אותו. בפסח היו מביאים לו כבש,
בסוכות היו מביאים לו קרשים ובונים לו את הסוכה. לאחר מותו של אבי, עטפתי את ספר הסגולות והנחתי אותו בבית הכנסת.
אבי נפטר בגיל 70 בשנת 1957 באותו זמן לא היה לנו כסף לממן לו מצבה,
הצלחנו לגייס מעט כסף ועשינו לוח שיש קטן והשאר היה מלט".
אחרית דבר – המשפחה שלי בארץ ישראל
את הנרי בעלי, הכרתי בטוניס עת שעבד שם כסוכן
שעונים. בהגיעי לצרפת הוא חשב לכתוב כתובה ולקחתני לטוניס בחזרה. זו הייתה הפעם
הראשונה מאז שאבי נפטר, שיכולתי להישען ולסמוך על מישהו. לאחר שהנרי, היגר בעצמו לצרפת, חברתי אליו ולאחר מספר חודשים התחתנו. בצרפת נולדו לנו שני ילדים.
בשנת 1970 הגשמנו את החלום שלנו ועלינו ארצה. בארץ ישראל לא חיכה לנו דבר מלבד השייכות למדינה. היינו צריכים להתחיל הכל מחדש. לחפש דירה, עבודה, לרכוש ידידים ושפה חדשה. נולדו לנו ברוך ה' ששה ילדים. השקעתי את כל כולי לבניית התא המשפחתי שלי בו אני גאה – משפחה בארץ ישראל.
מילון
"רבי מעאק"ה' יהיה עימך
ציטוטים
”"..אני הייתי צריכה לגשת לעו"ס, לרווחה ולשגרירות צרפת על מנת שיכירו בנו כאזרחים צרפתיים"“