מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה רונן, שם משפחתי בנעוריי פיקלני. אני נקראת על שם סבתי, פרידה פיקלני  שנספתה בשואה.

סבתא פרידה שאני נקראת על שמה

לאבי, סימון פיקלני  היה מאוד חשוב להנציח את שמה. סבתי הייתה אישה מאוד מיוחדת, מוכשרת, עם הרבה נתינה. כל המשפחה העריכה אותה מאוד. נולדתי בשנת 1952 בבית החולים הקריה בתל אביב.

צעד ראשון בעזרת הורי

בשנת 1956, כשהייתי בת 4, נולד אחי דוב פיקלני. את ימי ילדותי עברתי ברמת גן עד גיל 12, גרנו בדירת שלושה חדרים יחד עם סבתי, אדה כמילניצקה – אימא של אמי, אירנה פיקלני. סבתי הייתה מאוד משמעותית בחיי, היא העניקה לי הרבה אהבה וידע בתחום האמנות והמוזיקה. היא עודדה אותי לצייר וכשהייתי בכיתה ג' הציור שלי זכה במקום ראשון בישראל ונשלח לתערוכת ציורי ילדים בפולין. הורי דאגו גם כשלא הייתה להם אפשרות כלכלית שאלמד נגינה( במשך ילדותי ניגנתי על מנדולינה, על גיטרה ועל תוף בתזמורת רמת גן), ריקוד אצל המורה הכי טובה, אנגלית וציור. הייתי פעילה מאוד בתנועת הצופים של העיר רמת גן. למדתי בבית הספר שילה, שהיה בית ספר פורץ דרך בתוכניות הלימוד בישראל, למשל: גטניו שפיתח את שיטת הבדידים ללימוד חשבון, הגיע לבית ספרנו ללמד את השיטה.

סבי מקס פיקלני, הדודים שלי – חניו ואשתו אינגה פיקלני, ובני דודי, חיו בברזיל. לא פגשתי אותם אף פעם ומאוד רציתי להכיר אותם, ביקשתי מהורי לנסוע לבקר אותם וסבי שלח לי כרטיס טיסה. בגיל 10 נסעתי לבדי לברזיל, אחת החוויות המהנות בחיי. זכיתי להכיר את משפחתי הקרובה שלא הכרתי, ומאז מדי שנה בחופשת הקיץ היינו נפגשים באירופה ומבלים ביחד.

את מסיבת בת המצווה המשפחתית חגגתי בביתי עם המשפחה שהייתה מצומצמת, ולחברים חגגתי את הבת מצווה באולם הספורט של בית הספר ובתוכנית היה קוסם, שעוד לא היה מקובל באותה תקופה.

כשהייתי בת 12 אבי שהיה הרופא הכי צעיר בישראל באותה תקופה בגיל 38, מונה למנהל המחלקה הרדיולוגית בבית החולים מאיר שבכפר סבא. ואז נאלצנו לעבור קרוב יותר לבית החולים, והורי בחרו בעיר הרצליה. לא הכרתי אף אחד בהרצליה, נקלטתי חברתית טוב מאוד והייתי תלמידה מצטיינת. בגיל 18, שבוע לאחר סיום הלימודים התגייסתי ושירתתי בצה"ל בחיל המודיעין.

   טקס קבלת תעודת בגרות עם אחי

אני כחיילת במודיעין

בשנת 1972 התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב בתחום אמנויות התקשורת. במהלך לימודי הכרתי את בן זוגי לחיים, שהיה באותה תקופה סטודנט להנדסה. החלטנו אחרי תקופה קצרה מאוד להקים משפחה ביחד, והתארסנו בתאריך 18.9.1973.

מלחמת יום הכיפורים פרצה, ויצחק ארוסי היה קצין במלחמה וחזר לחתונה לשלושה ימים. החתונה הייתה מצומצמת בעקבות המלחמה, אך כל משפחתי מחו"ל הגיעה לאירוע.

צועדים לחופה

ילדתי את בתי הבכורה, שירלי אמו  של הראל בשנת 1975 ואת בני הצעיר, אלון ב1979. עבורי המשפחה תמיד היא ערך מקודש, ואני מקדישה זמן רב  ואהבה למשפחתי הקרובה.

עבדתי בבית התפוצות במשך עשר שנים, בארגון סמינרים ואירועים, עבדתי גם במחקר עם  ההיסטוריון הראשי של בית התפוצות, דוקטור אלי בן גל. העבודה הייתה מאוד מעניינת ומאתגרת והמפגשים היו מרתקים.

בשנת 1990 הוצע ליצחק בן זוגי להיות מנכ"ל המשלחת של תעשייה אווירית באירופה ועברנו עם שירלי ואלון הילדים לעיר בריסל שבבלגיה. נאלצתי לעזוב את בית התפוצות, לאחר תקופה נהדרת.

בבריסל גרנו במרכז העיר באזור יוקרתי בדירה מפוארת ואירחנו משפחה, חברים והרבה התחייבויות מהעבודה. הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי ובזכות זה הם שולטים בשפה האנגלית. בנוסף, בזכות מעבר זה למדנו צרפתית. הכרנו הרבה חברים טובים מבין הדיפלומטים ונציגי חברות בינלאומיות מכל העולם. זאת הזדמנות לכל המשפחה להכיר תרבות וסגנון חיים שונה וזה גם מאוד מגבש את המשפחה.

כשחזרנו ארצה בשנת 1993, התקבלתי לעבודה במכון הייצוא והייתי מנהלת הקרן לעידוד השיווק בשיתוף משרד המסחר והתעשייה, המטרה הייתה סיוע ליצואנים מתחילים להיכנס לשוק הבינלאומי. זה היה מענק שלצערי צומצם והתפקיד הסתיים. התמניתי למנהלת הרכש וישבתי בוועדות המכרזים לגבי כל הרכישות של מכון היצוא. במהלך עבודתי במכון הייצוא, נולדה נכדתי הבכורה, קארין. בשנת 2007, עם הולדתו של נכדי הראל (איתו אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי), החלטתי לעזוב את מכון הייצוא לטובת נכדי, הראל, ובמשך כשנה ביליתי עם קארין, הראל ובתי, שירלי.

בשנת 2008,התחלתי לעבוד בשגרירות פולין בתל אביב, בזכות שליטתי בשפה הפולנית מהבית, והניסיון והקשרים שבניתי בכל תקופת עבודתי במכון הייצוא. עבדתי במחלקה הכלכלית והייתי אחראית על הקשר עם המוסדות הישראלים – התאחדות התעשיינים, המדען הראשי וכל משרדי הממשלה. קיבלתי משלחות מכובדות מלוות על ידי ראש הממשלה הפולני והשרים הבכירים בממשלה הפולנית. לאורך חיי אהבתי לתרום לקהילה ולהתנדב, הייתי אפוטרופוסית של ניצולת שואה, עזרתי לעולה חדשה במציאת מקום עבודה ומגורים, וליוויתי אותה לאורך כל הד רך עד שהתאקלמה, התנדבתי בפנימייה השכונתית ששייכת למשרד הרווחה, בעזרה לקנייה לצרכים האישיים שלהם, בוועד ההורים של הילדים שלי הייתי פעילה במשך 16 שנה.

מדי שנה אנחנו נוסעים עם הילדים והנכדים בחודש ינואר לסוף שבוע בישראל לכבוד יום הנישואים שלי ושל בעלי. בחופשת הקיץ או בסוכות אנחנו נוסעים לחו"ל באותו הרכב.

כל יום שישי מתכנסים בביתנו לארוחת ערב שישי כל המשפחה, לעתים קרובות מגיעים גם חברים. את כל החגים חוגגים גם אצלנו בבית עם המשפחה המורחבת.

במרץ 2012, נולדה נכדתי השלישית, נגה רונן, ובאפריל 2015, נולדה נכדתי הרביעית, טליה רונן. אני מבלה הרבה עם הנכדים, למזלי הגדול אנחנו גרים קרוב מאוד.

יום הולדתי עם נכדי

כיום אני בפנסיה, משתתפת בפורום נשים, מתנדבת בבית ספר שזר בהרצליה בכיתה ג' מבלה הרבה זמן עם חברים ומשפחה.

בעלי ואני שייכים למועדון העסקי-אקדמי של אוניברסיטת תל אביב, תורמים להחזרת דוקטורים ופרופסורים ישראלים ששהו בחוץ לארץ. במועדון מתקיימים מפגשים והרצאות של בכירים במשק. כמו כן, אנחנו שייכים לידידי האוניברסיטה, שומעים סדרות של הרצאות.

בן זוגי ואני מטיילים בעולם לעתים קרובות וביקרנו בהמון מקומות בעולם, וביניהם: יפן, הודו, סין, מרוקו, תאילנד, איסלנד, סרי לנקה, דרום אפריקה, ברזיל, ארגנטינה, וברוב מדינות אירופה.

ילדיי ונכדיי היקרים,

אין לשכוח את העבר יש ללמוד וללמד אותו, צריך לנצל ולהנות מההווה ולדאוג לעתידנו.

חגיגות ה – 70 של יצחק בעלי

מצגת קשר רב דורי – מצגת התמונות שלנו

ההגדה שלי ושל משפחתי – הגדת הפסח שלנו

הזוית האישית

הראל: מאוד שמחתי לשמוע על הסיפורים של סבתי, ולהיפגש איתה בימי שישי בבוקר לפני ארוחת הערב.

פרידה: שמחתי שנכדי המדהים בחר בי להשתתף בתוכנית זו. הייתה לי הזדמנות לספר את זכרונותיי.