מאגר סיפורי מורשת

 

הורי נפגשו בפולין שלאחר המלחמה (מלחמת עולם 2). שניהם ניצלו ונשארו בחיים.

לאחר כ- 3 חודשי הכרות החליטו להינשא.

הרצון העז להקים משפחה ולהרגיש שיש חיים ,זרז את החלטתם להתחתן.

אבי היה לבד, רוב משפחתו ניספתה בשואה.

ביניהם אשתו וילדו הקטן.

אמי הגיעה לפולין יחד עם אמה, סבתי.

 

הורי נישאו בשנת 1946. וב-1947 נולד אחי, בימה, וב-1950 נולדתי אני.

הרצון העז להמשכיות מומש, אנחנו ארבעה וסבתא חנה אף היא איתנו.

חיים וגרים בעיר בילבה, בבתים שגרמנים עזבו , ליד הנהר ,שלתוכו השלכתי את המוצץ שלי, בגיל שנתיים.

כך אבי הציע ,"זרקי אותו לנהר והוא כבר ישוט לו לאן שהוא." 

משפחתה של אמי, חלקם עלו לארץ בשנות השלושים וחלקם הגרו לדרום אפריקה.

המעט ששרדו ממשפחתו של אבי, עלו לארץ, אף הם בשנות השלושים.

אחות אחת של אמי, צילה הייתה ממייסדי קיבוץ משמרות ואחות אבי הייתה ממייסדי קיבוץ בית השיטה.

האחרים התישבו בתל אביב.

אבי היה כלכלן בחברה גדולה בפולין, ועבד על הקו, וורוצלב, וורשה ובילבה.

כשהייתי בת 3 עברנו לגור בעיר וורוצלב.

ברקע כל הזמן, היה הרצון לאיחוד משפחות בארץ ישראל. כל הבקשות שלנו, נדחו, והיינו מסורבי עלייה.

את טעם ארץ ישראל טעמנו והרגשנו, באמצעות ארגז התפוזים שהיינו מקבלים כל שנה מהמשפחה בישראל.

כל תפוז היה עטוף בנייר לבן, לנייר העטיפה היה ריח משכר.

כיבדנו את השכנים היהודים והפולנים.

ימים רבים לאחר שאכלנו את כל התפוזים, המשכתי לשמור על נייר העטיפה שלהם ולהריח אותם מפעם לפעם. כל שנה, הורי הגישו בקשה לעלות לארץ וסורבו.

 

במקביל, המשכנו באורח חיינו. אבי התקדם בתפקידיו בחברה, אחי התחיל ללכת לבית ספר

אמי הייתה עקרת בית. סבתי, שגרה עמנו, ניסתה לשמור על אורח חיים יהודי:

הדליקה נרות בשבת, בישלה לעצמה אוכל כשר והתפללה. 

ב-1957, עלה לשלטון בפולין נשיא בשם גומולקה, במסגרת הסכמים עם מדינת ישראל, נפתחו השערים ובשנת 1957, היו גלי עלייה גדולים מאד של יהודים לארץ ישראל, השמחה הייתה רבה. המשפחה בארץ חיכתה בכליון עיניים לבואנו.

 

בבית בוורוצלב התכונה הייתה רבה: אריזות, מיון, מה לוקחים ומה לא.

ובאחד החדרים הריקים, למדתי לרכוב על אופניים דו גלגליים.

והעיקר שהייתי עסוקה בזה, ולא הפרעתי להורי בהתארגנות. אחי ניסה לשמור עלי ולעזור לי ללמוד לרכוב.

 

ב- 31 לדצמבר 1956, עזבנו את וורוצלב, נפרדנו מהשכנים הפולנים, חלקתי חלק מהצעצועים שלי לחברי.

נסענו לוורשה ללילה לבית חברים, ומשם לרכבת לכוון אוסטריה. תחנת הרכבת המתה מאנשים, חיילים שיכורים, ערב השנה החדשה, היין נשפך, צעקות והקור חודר לעצמות.

 

בטעות, עלינו  לקרון הלא נכון שבשלב מסויים אמור היה להפרד ולחבור לקטר שנוסע לצ'כוסלובקיה.

ממש דקות ספורות לפני ההפרדה. עברנו לקרון שדרכו לאוסטריה, סבתא, הורים וזוג ילדים קטנים.

הלחץ היה רב. נסחבנו עם חלק מהמזוודות. ואני רציתי רק לשבת בזרועות אמי. אבי חש לא  בטוב, סבל מהתקף אבני כיס מרה. לא היו שום אמצעים לעזרה.

 

אחרי יומיים ברכבת לכוון אוסטריה, הכאבים חלפו ואנו עברנו דרך משדות קפואים ונהרות קפואים.

ירדנו מהרכבת בוינה, בירת אוסטריה. באוטובוס הועברנו לאולם גדול ומפואר, שם התכבדנו בארוחת צהריים. היו לנו כשלוש שעות חופשיות עד העליה לרכב שתוביל אותנו לאיטליה.

אבי יצא לשוטט בעיר, אנחנו נשארנו לחכות לו.

אני הייתי מלאת דאגות, שאבי לא יספיק לחזור בזמן. שגעתי את אימי בנידנודים בלתי פוסקים.

אבי חזר ממש דקות ספורות לפני היציאה לתחנת הרכבת ובידיו מתנות קטנות עבור כל אחד מאיתנו.

אני קבלתי שלוש ממחטות רקומות בצבעים מרהיבים. החזקתי אותן קרוב אלי כל הנסיעה לאיטליה.   

הנסיעה ערכה יומיים, לנו בקרונות שינה. היינו עייפים מכל השינוי והדרך ובבוקר הגענו לאיטליה לנאפולי.

נאפולי, רעש, ריחות, צבעים. לכלוך. פערתי זוג עיניים, לא ידעתי על מה להסתכל קודם.

העיניים בלעו כל דבר. המעבר מפולין, הנקייה האפורה לעיר התוססת והצבעונית היה בלתי נתפס.

הזמן, ינואר 1957: הועברנו למלון. היה מאד קר, החדרים לא היו מחוממים מספיק. 

במלון, המלצרים וכל אנשי הצוות, דברו רק באיטלקית ואני דברתי רק בפולנית.

איך מתקשרים?… באמצעות הידיים. מחייכים, צוחקים. קשה מאד להבין אחד את השני.

בארוחות אכלתי לחם בלד, עם קצת ריבה. האהבה למתוק נולדה שם.

בנוסף, גילינו כולנו את ה"אורנג'דה" זה היה התפריט לכל השבוע. אמא הייתה מודאגת, שלחה את אבא לשוק, לקנות פרות. אבא חזר וסיפר שהשוק הוא מקום נפלא.

למחרת, אמא ואבא יצאו לקניות, אחי ואני נשארנו במלון. ההורים החליטו להפתיע אותנו. חזרו עם קופסאות גדולות. אני קבלתי בובה ענקית בגובה שלי, ואחי קבל אופנוע גדול יורה אש קרה. אחזתי בבובה חזק, חזק ומאותו רגע היא הייתה צמודה אלי עד שהגענו לארץ ישראל.

 

אחרי שבוע בעיר המרתקת, נאפולי, עלינו על אונייה בשם "פליפו גרמניה", מזג האוויר היה סוער וגשום.

האונייה התנדנדה מצד לצד.

אנשים הרגישו רע מאד, גלים גבוהים התנפצו על הסיפון.

זה היה מאד מאוד מפחיד. לאחר תלאות רבות, ראינו מרחוק את חיפה, כולנו יצאנו לסיפון ודמעות נקוו בעייני רבים מהמבוגרים.

הנשיא השני, יצחק בן צבי קבל את פנינו. אחיותיי של אימי ואחיו ואחותו של אבי באו לקבל את פנינו.

בנות דודתי מספרות שירדו מאונייה שני ילדים לבושים במעילים ארוכים ומבט מבוייש על פניהם.

מחיפה נסענו לתל אביב, משם היינו תקופות שונות בשני קיבוצים, משמרות ובית השיטה, ואחרי כחצי שנה עברנו לביתינו בשכונת מורשה. שם למדתי בכתות א' וב'. אחרי שנתיים עברנו לפתח תקווה, למדתי בביס יסודי ותיכון .סיימתי את לימודי ב 1969.

 

התגייסתי לצבא, ובשנת 1972 נישאתי לרמי, אחרי חברות של 4 שנים. נולדו לנו שני ילדים, רועי ודן.

בשנת 91 עברנו להתגורר ביישוב רעות.

היה זה שינוי בצורת המגורים ולהיות חלק מקהילת מערכת ביטחון.

עבדתי שנים רבות במשרד הביטחון במגוון רב של תפקידים.

בשנת 2003, יצאתי עם משפחתי לשליחות בניו יורק ובשנה זו, נולדה נכדתי.

במהלך השליחות נולד נכד נוסף. כיום בשנת 2014 אנו גרים בגבעתיים ונהנים מהקרבה למשפחה ומרבים להיות ביחד.