מאגר סיפורי מורשת

מפגן האומץ והאש בבר מצווה של אמא

 

אמא שלי סיפרה לי שכשהייתה ילדה היא גדלה בקיבוץ הגושרים. באותה תקופה, בקיבוץ הייתה נהוגה "הלינה המשותפת". הילדים גרו בבית ילדים יחד עם שאר הילדים בני גילם. בבית הילדים הם אכלו, התרחצו, למדו וישנו, ואת ההורים הם ביקרו רק לשעתיים-שלוש אחר הצהריים אם רצו.שנת הבר מצווה בקיבוץ הייתה שנה מיוחדת מאוד.

 

את חגיגת הבר-מצווה חגגו לכל בני ובנות הכיתה ביחד בקיץ. בנים ובנות ביחד (ולכן קראו לזה בר מצווה), בלי קשר לגיל המדויק שלהם. זו הייתה מסיבה גדולה מאוד שהשתתף בה כל הקיבוץ ולכל ילד גם הגיעו אורחים ומשפחה מחוץ לקיבוץ.המסיבה כללה שלושה חלקים: מפגן אומץ ואש, הצגה וארוחה חגיגית. ערב שלם שעל הכנתו עמלו הילדים בהנחיית המדריכים שנה שלמה.

 

אותי עניינו מאוד ההכנות למפגן האומץ והאש.

אמא סיפרה שאחד הדברים הקשים ביותר היו התרגילים שהילדים עשו על גשר החבלים. גשר חבלים הוא מתקן בו תולים שני חבלים עבים אחד מעל השני בין שני עצים. הגובה של החבל התחתון הוא בערך שני מטרים ושל החבל העליון בערך ארבעה מטרים.הילדים למדו לעשות תרגילים על שני החבלים, הליכת זיקית על כל אחד מהחבלים, הליכה בין שני החבלים, תרגילי שעון על החבלים, עוף בגריל, שמש, שמש הפוכה ועוד…במפגן האש הם הדגימו את התרגילים על החבלים ויצרו צורות מרהיבות.

בנוסף, הילדים התאמנו על קפיצה ממגדל גבוה לתוך ברזנט שמוחזק על ידי חבריהם ועל אומגה ממגדל גבוה אחר דרך שערים שבמפגן עצמו בערו באש.כל האזור היה מלא בכתובות אש, שבני ובנות הכיתה הכינו ביחד במשך תקופה ארוכה. המגדלים ששימשו את הילדים לאומגה ולקפיצה לברזנט, נבנו מסנדות (עמודי עץ גדולים) וחבלים ע"י קבוצת הילדים.

 

כל ילדי הכיתה השתתפו במפגן האומץ והאש.

גם ילדים וילדות שפחדו מאוד או התקשו לעשות תרגילים מסוימים, התאמנו עם כל הקבוצה במשך חודשים ארוכים – ולמדו להתגבר על הקשיים. בסוף מפגן האש, התקבלו כל ילדי הכיתה בטקס חגיגי למה שנקרא אז בקיבוץ "שכבת הנעורים".

 

תשע"ו