מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באנגליה, הייתי הרביעית מארבע ילדים. בגיל ארבע עליתי לישראל, למושב בית יצחק.

כילדה אהבתי לשחק בקפיצה בחבל, חמש אבנים (אבל הייתי גרועה בזה), חמור ארוך ובגולות (היו לי המון).

עלינו קצת אחרי קום המדינה, והגיעו אז לארץ המוני עולים וכדי להתמודד עם המצב הונהג משטר "צנע" – הקצבה של מוצרים כמו סוכר, ביצים ובשר. בגלל שגרנו בכפר היו לנו מספיק ביצים, חלב ולחם. בנוסף, דודים שלי שגרו באנגליה שלחו לנו חבילות עם שימורי בשר, קקאו, סוכר ושוקולד – קופסת שימורים אחת היינו מחלקים בין 10 סועדים.

עברית למדתי בגן ואני לא זוכרת שהייתה לי בעיית שפה. אני כן זוכרת מקרה מביך אחד שקרה – המורה ביקשה להביא סדין ואני הבאתי קופסת סרדינים…

אמא שלי טענה שבאנגליה הייתי מדברת עם כולם ובישראל נהייתי ביישנית ושתקנית, כנראה בגלל שלא הבינו אותי בהתחלה.

בילדותי

בבית הספר הכי אהבתי חשבון – אולי בגלל שהיה לי קל והצלחתי מאד. בתיכון לא הצלחתי בלימודי תנ"ך, היסטוריה, תלמוד, ונסעתי לאנגליה לשנתיים לסיים שם מבחני בגרות.

עברתי בימי חיי כמה וכמה מלחמות. אני זוכרת שבמלחמת סיני היינו צריכים לעשות האפלה נגד מטוסי אויב; ‏ סגרו את בית הספר אבל חילקו את הילדים בין הבתים ושם למדנו. במלחמת ששת הימים הייתי מזכירה של קורס בין-לאומי ברופין ועברו מעלינו מטוסים עיראקיים שהפציצו את נתניה. כולנו נלחצנו.

גם במלחמת יום כיפור נלחצתי כי סבא היה מגויס וכבר היו לי שני ילדים.

היום אני סבתא לשבעה נכדים (אחד לכל יום בשבוע). כולם נפלאים – אחד אחד. המדינה שלנו היא נס שנוצר על ידי עולים בכל מכל הארצות ובכל הדורות ולוחמים ולוחמות. הנכדים שלנו ימשיכו את השרשרת… כנראה בגלל שלא הבינו אותי בהתחלה.

הזוית האישית

סיפורה של רותי פלד, תועד ע"י אורי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.