מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים, אני סבא לחמישה נכדים. ברצוני לשתף אתכם על ההבדלים הגדולים בין שתי מערכות החינוך, זו של רומניה וזו של ישראל בשנות החמישים והשישים.

בתי הספר משקפים את החברה מסביבם והם פני התפיסה החברתית הרווחת בשתי החברות. החברה באירופה, במיוחד במדינה קומוניסטית דוגמת רומניה, מושתתת על ציות, שמירת גבולות חברתיות וכבוד מוחלט לאנשים שנמצאים מעליך במדרג החברתי, למשל, פקידי ממשלה, מנהלים, וכמובן סגל ההוראה. אין דבר כזה הנקרא זכויות תלמיד בבתי הספר במדינה כמו רומניה. לתלמי יש רק זכות אחת, לעבור בשערי בית הספר, ולאחר מכן, ברגע שהוא בפנים, הוא אחד מני רבים, ללא רצון משלו, ללא משאלות משלו ובלי צרכים מיוחדים.

הציות לסגל ההוראה הוא עיוור ולא יעלה על הדעת להפר הוראה של מורה בשום צורה ואופן. אין דבר כזה הנקרא רטלין. כל ילד, והיה הפרוע ביותר, יושב בספסל בהתאם להוראות בית הספר, עם הידיים משולבות אחורה, ומקשיב. השקט בכיתה הוא כל כך עמוק, שללא הגזמה בחודשי האביב החמים, כאשר דרך חלונות הכיתה הפתוחים מזדמן פנימה איזשהו זבוב מבחוץ – אפשר לשמוע את זמזומו, וזאת בכיתה עם 30 – 35 ילדים. דבר זה מעיד על אווירת הפחד מפני התוצאות של התנהגות החורגת מכללי בית הספר.

תלמיד שמכל סיבה שהיא, לרבות נפשיות, לא היה מסוגל לציית לכללי בית הספר והפריע אפילו בצורה הקלה ביותר למהלך השיעור – בפעם הראשונה או השנייה קיבל הערה בפנקס התלמיד שלו. היה עליו להראות את הפנקס להוריו ולהחתים אותם על ההערה. אם הוא המשיך להפריע, יישלח למנהל בית הספר. הוא גם רושם הערה בפנקסך, אך זו הייתה הערת מנהל – שהיא הרבה יותר חמורה. אם עדיין, אותו ילד מסכן, לא הצליח להתגבר על נטיותיו להפריע, בבוקר בהיר אחד חיכו לו בכניסתו לבית הספר אנשים לבושי אזרחית, שהם היו קציני מבחן לנוער. לא היה ניתן לנער להיכנס יותר לבית הספר, הוא נלקח למוסד לחינוך מחדש לעבריינים צעירים, ואם גם שם לא הצליחו בטיפול בו הוא היה נשאר שם עד גיל 21, זמן גיוסו לצבא.

כך היו פני החינוך הממלכתי במדינה אירופאית, בשנות החמישים והשישים, השנים בהן אנחנו היינו ילדים.

למרות שהדברים במבט ראשון נראים נוראיים, עליכם לדעת שעם כל ה"אכזריות" שבשיטת החינוך הזאת היו לה המון תוצאות חיוביות. בבתי ספר של פעם, היו לימודים, היו הישגים. בתי ספר של פעם, עם כל המשטר הזה בתוכם, גידלו דורות של אנשים מועילים לחברה, בעלי מקצוע מכובדים, הורים טובים, ואזרחים טובים למדינה.

לסיכום, בחיים אין שחור ולבן, הכול אפור, בכל דבר יש את הטוב ואת הרע, הכול תלוי במידתיות.

קישור לסיפורה של אדלה רוט, אשתו של חיים .

הזוית האישית

חיים השתתף עם נכדתו בפרויקט תיעוד שבעים סיפורים לכבוד שבעים שנים להקמת מדינת ישראל, שנערך בבית הספר ניל"י בזכרון יעקב.