מאגר סיפורי מורשת

במשך השנים, כבר מהיותי ילד, עבדתי כשוליה למסגר. עבדתי במקצועות שהיו נדרשים באותה תקופה כמו: מסגרות, נגרות, מכונאות. מאחר ולהורינו לא היה מושג בהשכלה ובלימודים גבוהים והם לא הנחילו זאת לנו המשכתי לעסוק במסגרות. אף כשהייתי בצבא בנח"ל היה מסלול שנקרא של"ת(שירות ללא תשלום), המשכתי תוך כדי השירות לעבוד. לאחר תקופת הצבא המשכתי לעבוד כמסגר בכל מיני מקומות.

 

התחתנתי ב-1 לספטמבר 1964. לא היו עדיין אולמות. הייתה רחבה על יד המועצה, הביאו פלטפורמה – עגלה של טרקטור מחוות הזרע – והפכו אותה לבמה. קישטו אותה, הביאו שלחנות וספסלים. לארוחה שחטו עגל ואותו בישלו. כל השכנות הכינו פיתות קובאנות. הכנו מרק וחילבה, הייתה להקה שנקראה "להקת חן" מראש העין. שהנעימה את הערב. היו מכריזים ברמקול על המתנות שקיבלו החתן והכלה. הדוד של החתן נתן 2 לירות מתנה לחתן ולכלה…הדוד של הכלה נתן קומקום…אחרי 51 שנים יחד אני רוצה להעיד כי הבחירה באשתי הייתה מוצלחת. הרב הראשי של גדרה ,הרב ישראל דרומי ז"ל השיא אותנו. החופה נעשתה בצהרי היום, בבית הכנסת ברחוב ביל"ו בגדרה. 

 

 

עבדתי כאזרח עובד צה"ל  כמסגר. הייתי בין אלה שהקימו את מגדל הפיקוח בשדה אופיר. אחרי מלחמת ששת הימים התמקצעתי במסגרות. לאחר מכן עבדתי בכל מיני מפעלים ואחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 עסקתי גם במסעדנות. פתחתי מסעדה בקריית מלאכי על הכביש הראשי. אשתי נעמי עבדה שם ואני עזרתי לה בערב. במקביל יחד עם עוד שותף פתחנו מפעל לציוד לולים שנקרא: ש.ש שטיינמץ את שוקר בע"מ. כ-10 שנים עבדתי במפעל. 

 

 

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גויסתי כמו כל עם ישראל למלחמה. הייתי בסיני. הגענו עד מעבר לתעלה. הייתי מגויס לחצי שנה. לצערי בזמן המלחמה המסעדה, היות ואשתי לא הייתה שם. לקחו את כל הציוד שהיה בה וניפצו את החלונות. .

 

 

 

 

במלחמת סיני הייתי ילד ב-1956, לאחר הפיגוע עם הפדאונים. ב-67 היה לי כבר בן בכור וכשהייתי במלחמת ששת הימים השתתפתי בכל מיני מבצעים מעבר לגבול. ב-69 הייתי במלחמת ההתשה בין מצרים לישראל, בגבול תעלת סואץ. במלחמת יום הכיפורים גויסתי במילואים למשך כחצי שנה. היו לי 3 ילדים: זהר, רימונה והדס, גייסו אותנו עם הטליתות באמצע התפילה כשאנחנו בצום. קיבלתי עיטורים. כל הזמן שירתתי ביחידה קרבית.                                                                                                                                                                                     

 בתמונה: אותות ממלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים.

בשנת 1978 התמודדתי לבחירות לוועד המקומי בבני עי"ש. ונבחרתי ליו"ר הוועד המקומי. שנתיים שלמות התרוצצתי בין משרדי ממשלה ועבדתי ללא שכר על מנת לדאוג לעצמאותה של בני עי"ש, שהייתה מסונפת למועצה האזורית חבל יבנה. באותה תקופה נאלצתי לעזוב את המפעל לטובת היישוב. בשנת 1981 השר בורג שהיה שר הפנים ראה את מצוקתנו ואת טענותינו הצודקות שאין אנו יכולים לחיות במועצה אזורית שמאגדת בתוכה מושבים, קיבוצים ומושבים שיתופיים. ואילו הישוב לא היה לא קיבוץ ולא מושב. היינו מן ישוב כפרי- עירוני. מטרתנו הייתה לקבל עצמאות. הייתי איש מפד"ל ומקורב לשר יוסף בורג. ב-6.8.1981 הפך היישוב הקטן שלנו למועצה מקומית. המועצה באה להחליף את הוועד המקומי. הייתי בן 36 ביום בו נבחרתי לראש המועצה הראשון של בני עי"ש. הרגשנו שיצאנו משעבוד לגאולה. התחלנו לקבל תקציבים מהממשלה ובני עי"ש החלה להתפתח: הוקם בי"ס נוסף, הוקמו תשתיות, השלמת כבישים ומדרכות,, בניית פרויקט "בנה ביתך", פרצלציה של המגרשים. 

 

  

בניין המועצה הראשון.

 

 

 

תשע"ו, 2016