מאגר סיפורי מורשת

סבתא, שושנה אהרונסון, מספרת לנכדתה, רתם שלזינגר, את סיפורה.

שמי שוש אהרונסון, נולדתי בעפולה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, להוריי משפחת קרימסקי. עפולה בשנים ההם הייתה עיירה קטנה. אבי בנה את הבית בו גרנו  בילדותי, הוא נבנה עוד לפני שנולדתי. הבית ניזוק קשה בהפצצה, אבל תוקן והמשכנו להתגורר בו.

שנות ילדותי

אבי היה איכר, היו לו הרבה שדות פלחה, והוא עסק במשק שלו בכל עבודות החקלאות: בחריש, בזריעה, בקלטור, בקטיף התירס, בגיבוב הקש. בהעמסת התבואה עד להבאת התבואה לגורן קרוב לבית.

הכול נעשה בעזרת סוס ועגלה ובעזרת כלים חקלאיים, כגון, מחרשת ביסוק בעלת 2 להבים, משדדה לעיבוד הקרקע, מכונת זריעה ומגוב סוסים לאיסוף תלתן  וקש שהופעל בעזרת צמד סוסים. בעבודות הקציר, גיבוב הקש והחציר אבא נעזר במכונות אותן שכר- הקומביין והמכבש. אמי היתה עקרת בית.

היינו שלושה ילדים במשפחה. אני הייתי הבכורה. לרוב היה לי תפקיד של הילדה הטובה, האחראית והמצפונית. אבל לעיתים פרצו מריבות קשות ביני ובין אחי הצעיר ממני בפחות משנתיים. היות, שהייתי הגדולה הרבו להאשים אותי…  אחי היה זריז יותר ממני ואני הייתי יותר חזקה. במריבות ביננו הוא היה נוקט בשיטת "פגע וברח". אבל כשהוא לא היה מצליח לברוח, הוא היה סופג מכות נאמנות. בדרך כלל הייתי ילדה טובה ואחראית ולהיות ילד טוב זו מעמסה די קשה…

אחותי הקטנה לא היתה במשחק כי היא הייתה צעירה ממני ב 11 שנים.

הוריי סמכו עלי במטלות הלימודיות, בקניות, הניקיון הבית וגם לא הציקו לי בעניין חברים. הם גם סמכו עלי בעבודות החקלאיות כולל קטיף תירס. בשעות הפנאי אהבתי לקרוא ספרים, לטפס על עצים ולרכב על הסוס.

שנות הבגרות והקמת משפחה

שרתי בצבא שנה אחת בלבד, כי התחתנתי. בזמן שרותי הייתי מ"כית- מפקדת כיתת טירונים- בנות בבה"ד 12. את סבא הכרתי בבית הספר החקלאי "כדורי" בו למדנו שנינו. סבא למד כיתה מעלי ונעשינו חברים. ביום שהוא גמר את הלימודים והלך לצבא, התחתנו.

תחנות מגוריי

לאחר נישואינו גרנו בקיבוץ נתיב הל"ה. בשנים הראשונות בקיבוץ גרנו בצריף עץ עם חדר אחד ללא שירותים וללא מים זורמים. אך היינו צעירים ומאושרים.

בקיבוץ עבדנו רוב הזמן במטעים. ובמשך שנתיים הייתי מטפלת פעוטות. אהבתי את החברים ואת הנוף. בקיבוץ נולדו ארבעת ילדנו שנהנו מהיתרונות של חיים בחופש ובטבע, וסבלו מהחסרונות של החינוך המשותף. לצערי, קיבלתי את הדין בעניין חינוך וגידול הילדים, מה שמצער אותי עד היום… דבר נוסף שהפריע לנו בקיבוץ הייתה התלות הגדולה באנשים אחרים. מסיבה זאת עזבנו את הקיבוץ כעבור 17 שנה.

הגענו לעיר רחובות. בעיר הייתי צריכה להתמודד עם דברים חדשים שלא הייתי רגילה לעשות בקיבוץ. כגון בישול, הליכה לבנק, קניות, רישום ילדים למסגרות חינוך ומציאת עבודה כשכירה. אחרי זמן קצר הסתגלנו לכל המשימות החדשות. והשגתי עבודה כעובדת סוציאלית

אבל, רצינו מאוד להמשיך ולעסוק בחקלאות, ולכן החלטנו לחפש מקום מתאים, ומצאנו את הישוב "גני הדר", שם אני מתגוררת כיום. בגני הדר אני עובדת עם בעלי בחקלאות לפי הצורך, ומטפחת את גן עצי הפרי בחצרי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.