מאגר סיפורי מורשת

החיים בתימן

שמי הוא מרגלית קעה, בתימנית קוראים לי בשם החיבה לולווה על שם סבתי מצד אמי.

שם משפחתי לפני נישואיי הוא מינס, שפרושו: רימון. זאת משום שהיה נאכל הרבה במשפחתי, וכך היה מקובל אז, לקרוא את שם המשפחה על שם מאכל אהוב.

נולדתי בשנת 1938. כיוון שבתימן לא היה רישום אוכלוסין מדויק איננו יודעים את תאריכי הלידה המדויקים. יש לי חמישה אחים, ביניהן שלוש בנות ושני בנים. אני היא הצעירה והמפונקת במשפחתי.

להורים בתימן הייתה סמכות ומשמעת חזקה על ילדיהם. הילדים צייתו ללא עוררין לדברי הוריהם, והכבוד לאב המשפחה היה בולט. האחדות במשפחה הייתה מאוד מוחשית וחשובה. היינו ילדים מחונכים ובעלי מידות טובות, החינוך היה בראש מעייניהם של ההורים.

עד גיל 12 התגוררנו בעיר עמרן. כמובן שבית ספר לא היה, ואנו בתור ילדים עזרנו להורינו בעבודת השדה – חרשנו, זרענו וטחנו לקמח, הכול תוצרת שלנו. נהננו מכך מאוד ואהבנו זאת. בכל יום אמי ז"ל הייתה מבשלת אוכל חם וטרי, והיינו אופים לחם בטאבון.

הבנות בתימן הקפידו מאוד על צניעות, ולא יצאו מפתח ביתן, אלא רק לדבר מצווה. הבנות למדו מאמן כיצד לנהל את משק הבית, וכך, כשנישאו בגיל צעיר, ידעו את כל הנדרש לניהול בית. הבנים למדו אצל המלמד, המכונה "מורי" מקצועות קודש בלבד, וכמובן כולם ידעו לקרוא בתורה.

משחקים כמובן לא היו כמו היום, ולמרות הכל – הילדים היו מחונכים ומאושרים, וקיבלו את החלטות הוריהם בהכנעה ובשמחה. בית הכנסת בקהילתנו היה מפואר ומלא במתפללים. מאכלים נפוצים בעדתנו: חילבה, לחוך, מרק וסחוג. לא היה צורך במקרר – החיטה הייתה בו במקום, טרייה, מדי יום ביומו. היינו לבושות בשמלות עם רקמה מיוחדת, והנשים היו מתקשטות בתכשיטים רבים. רק כשעלינו לארץ החלפנו את בגדינו לבגדים המקובלים כאן. מתיאורים אלו אפשר להבין עד כמה היינו נטולי דאגות, עם שמחת חיים וילדות מאושרת.

העלייה לארץ ישראל

כאמור, בהיותי בת 12 החלטנו לעלות לארץ. הגענו עד העיר עדן עם חמורים, ומשם הטיסה אותנו הסוכנות לארץ ישראל, הארץ המובטחת. הערבים המקומיים לקחו לנו בדרך חלק גדול מהרכוש, ולצערנו גם נציגי הסוכנות ניצלו את התמימות שלנו וביקשו מאתנו למסור לידיהם את רכושנו, בתואנה שכובד הרכוש עלול להכביד ולהפיל את המטוס.

יותר מכך, פעמים רבות הפרידו את הילדים מהוריהם, והעלימו אותם, מה שמכונה "חטיפת ילדי תימן." אבי הבין שכך גם יעשו לנו, ולכן אחז בידינו בחוזקה וסרב בתוקף שיפרידו אותנו מהם. הגענו לראש העין שם שיכנו אותנו חמישה ימים באוהלים ולאחר מכן התגוררנו באשקלון. באשקלון התגוררו אז ערבים, במיוחד באזור רמת אשכול. אותנו שיכנו באזור נפרד.

כחודש לאחר עלייתנו לארץ, אבי ז"ל נפטר למגינת ליבנו. בפרדס שבו עבד, היו ערבים מחבלים. אחד מהם ירה ירייה למעלה, וכתוצאה מהבהלה איבד את הכרתו ויומיים אחר כך הלך לעולמו. לצערי אבי לא זכה לראות אותי ביום חופתי.

נישואיי

בגיל 15, בשנת 1951 התחתנו. מקובל היה אז שהשידוך נקבע על ידי ההורים, ובגיל 14 כבר ידעתי מי יהיה הבחור שאבי היה רוצה שאנשא לו. מכיוון שלא הסכמתי להתחתן אז, נדחתה החתונה שנה לאחר מכן. החתונה התקיימה באשקלון. כמובן שערכנו גם את טקס החינה, לבשתי את התלבושת המסורתית עם תכשיטים רבים, וחבשתי לראשי את ה"גרגוס", כובע מיוחד פרחוני.

בני הבכור, ישראל שיחי', נולד לנו שבע שנים לאחר נישואינו. אחריו נולדו לנו שלושה בנים ובתי ראומה, שנולדה אחריו, קרויה בתימנית ראומיס, שמשמעותו "תירס".

הקדשתי את כל זמני לניהול הבית ולגידול הילדים, כפי שהתחנכתי. אמי הכינה אותי היטב לתפקיד החשוב והמכובד של עקרת הבית, כך שלמרות היותי צעירה, ידעתי היטב לבשל, לכבס ולבצע את שאר עבודות הבית.

עברתי בחיי מספר מלחמות – ביניהן מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. הפחד היה גדול. הערבים היו מסתובבים סמוך לבתים בהם התגוררנו, והיינו צריכים לכבות את האור, לסגור חלונות ולשכב על הרצפה. לא מובן מעליו שכיום אנו יכולים להסתובב בארצנו בראש מורם לא פחד, מרגישים את השגחתו של הקב"ה ב"ה על ארצנו הקדושה, ארץ ישראל.

במשך 18 שנה עבדתי בעירייה, ומאז יציאתי לפנסיה, אני מקדישה את כל זמני לבית ולמשפחה. יש לי 16 נכדים בלעה"ר, ו-12 נינים. כולם באים ומבקרים בתדירות גבוהה. אני מתכננת בקרוב להתחיל להגיע לפעילויות במועדון לגיל הזהב, דבר שיכול להעשיר את חיי.

נסיעה לאומן

לפני כ-12 שנה זכיתי לנסוע לאומן לציונו של הצדיק ר' נחמן מברסלב. אף על פי שלפי ההלכה אין לצאת מהארץ, הרב שלנו התיר לי זאת באופן חד פעמי, ובסייעתא דשמייא קיבלתי דרכון במקום. התחושה בציון הייתה עילאית, הרגשתי זכות גדולה ב"ה.

הזוית האישית

סבתא מרגלית: תכנית הקשר הרב דורי נחמדה ומיוחדת, שמחתי לראות כמה עטרה מאושרת לראות אותי מבקרת בבית הספר שלה.

עטרה: נהניתי מהמפגשים עם סבתא, אני גאה בה מאוד. היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים מתימן הרחוקה, וללמוד מהם.