מאגר סיפורי מורשת

כשהשתחררתי מהצבא וחזרתי לבית ניר בשנת 1964 עבדתי בבקר. הכוונה לעדר בקר, לבשר ולא לחליבה. העדר כלל פרות מקומיות, עמידות למחלות הנפוצות בארץ וכן היו מורגלות בהליכה בשטחי בור, יחד עם פרות מיבוא מזנים שונים כגון "הרפורד", "סנטה גרטרודיס" ו"ברהמה". המטרה הייתה ליצור עדר שיהיה עמיד לתנאים בארץ ובו בזמן יהיה בעל בשר רב יותר.

 

באותה תקופה לא היו שטחי המרעה שלנו מגודרים וכך יצאנו כל פעם לרעות בשטח אחר, לעיתים בשטחי הבור ולעיתים על שלף החיטה בשדות. כל זאת תוך שמירה שהעדר לא ייגנב (האזור כונה אז "המערב הפרוע של ישראל"), לא יכנס לגידולים חקלאיים וכן שפרות לא תלכנה לאיבוד. בבוקר היינו יוצאים עם העדר למרעה, נשארים אתו ומשגיחים עליו עד הערב, ואז מחזירים את העדר הביתה למכלאה. כל זאת ברכיבה על הסוסים ובעזרת כלבי רועים.

 

התקופה הייתה תקופת "הפידאיון", מסתננים (מחבלים) שרצו לפגוע בנפש ורכוש. אנחנו (הבוקרים) הסתובבנו אז בשטח מצוידים באקדחים, דבר שנתן לנו הרגשת ביטחון די מוטעית. באחד הימים בקיץ, כשחזרתי עם העדר הביתה וירדתי מהסוס ליד המזכירות שהייתה אז ליד מגדל המים, נשמע פיצוץ אדיר. הסתובבתי וראיתי ענן עשן. מיד הבנתי שבריכת המים בין בית ניר למושב לוזית, המקום בו הייתה חורשת צל לעדר ושבה השקיתי את העדר, פוצצה. קבוצת הנערים שהגיעו באותם רגעים לבית ניר, ל"מחנה עבודה" (קבוצה מהשומר הצעיר שבאה לעבוד בקיבוץ לתקופת מה) היו בטוחים ש"עובדים עליהם", אבל הם השתכנעו כשראו שתוך דקות מספר התארגנה קבוצה של חברי קיבוץ על ג'יפ וטנדר ויצאנו לבדוק מה קרה. ראינו שמטען חומר נפץ הונח למרגלות הבריכה ופוצץ מיד לאחר שעזבתי את השטח. צוות של אנשי או"ם (האומות המאוחדות) וגששים שהגיעו למקום לבדיקה ולחקירה קבעו שהמסתננים (מחבלים) שהו על גבעה ממול במשך כל היום וחיכו עד שאעזוב את המקום ואז הניחו את המטען, פוצצו אותו וברחו לאזור חברון.

 

באותה תקופה הנחתי כי הסיבה שהמסתננים חיכו עד שאעזוב את השטח הייתה שחבשתי כפייה במשך כל היום והם סברו כי אני ערבי. במחשבה לאחור נראה לי הדבר מגוחך וכנראה שפשוט הם לא התכוונו לפגוע באנשים. האירוע פורסם בעיתונות ותמונתו של כלב הזאב שלי ג'ט הופיעה גם היא. במשך תקופה קצרה הרגשתי את עצמי "גיבור" ו"חשוב", דבר שנפטרתי ממנו במהרה.