מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתי מספרת:

הוריי נולדו באזור גליציה המערבית בפולין בעיירה קטנה בשם ז'יבייץ' ליד העיר קראקוב. עיירה קטנה זו הייתה ידועה בחינוך העברי שנתנה לילדיה ובמספר לא מבוטל של תנועות ציוניות שקמו בה. הורי אבי היו דתיים מאוד ומכיוון שבאזור לא היו הרבה יהודים, היה בביתם ספר תורה, ובימי שישי התקבצו לביתם לתפילה יהודים רבים שהיו בדרכים או שבאו מהעיירות הסמוכות.

אלו תמונות של סבא וסבתא של סבתא שלי – שמואל וחנה, אשר נספו במחנה ההשמדה אושוויץ

תמונות אלו נמסרו להוריי על ידי אח של אבי, יעקב, אשר עלה לארץ בשנות השלושים ולקח אתו את תמונות הוריו, כי מהבית של אבי לא נשאר דבר אחרי השואה.

לאבי היו 15 אחים שנולדו משתי אימהות. אבי היה הצעיר ביותר מבין כל האחים ולכן נקרא שמו זינדל שפירושו הבן הקטן ביותר במשפחה. אמי התייתמה מאמה בגיל מאוד צעיר וגודלה על ידי סבתה ודודתה.

אבי ואמי היו חניכי תנועת הנוער "עקיבא" והתכוננו לעלות לארץ ישראל. אז בשנת 1939 פלשו הגרמנים לפולין וכבשו אותה. רוב האחים של אבי היו כבר אז בעליי משפחות עם ילדים והם נלקחו למחנה הריכוז אושוויץ והושמדו. כך גם סבי וסבתי. אמי ואבי הצליחו להגיע לעיר קראקוב שם היו בגטו ומשם נלקחו לעבודות כפייה.

כיצד אבי הציל נער בתקופת השואה?

ברצוני לספר סיפור על אבא שלי מאותה תקופה. זה סיפור מרגש שיעיד על אישיותו של אבי:

אבי ואמי מעולם לא סיפרו לנו, הילדות, על מה שעברו בשואה. הם כנראה לא רצו לצער אותנו, אך בן דוד של אבי תמיד אמר לי שעלי לראיין את אבא שלי ולכתוב זאת, כי לאבא שלי יש הרבה מה לספר.

אבי היה מסגר, איש מחונן במקצוע. את זאת איתרו הנאצים וניצלו את כישוריו. בעבודת הכפייה שלו עבד במפעלי ייצור הנשק של הגרמנים.

יום אחד פנה אליו האחראי על היהודים בגטו (ראש היודנראט) ואמר לו שיש להציל נער בן 14 הנראה מבוגר מגילו. הוא ביקש מאבי שילמד את הנער את מקצוע המסגרות, ושהנער יהיה תחת חסותו, שאחרת יפונה הנער מהגטו ויישלח אל מותו. על אף הסכנה אבי נעתר לבקשה, והנער עבד עם אבי עד שאבי נשלח למחנה ריכוז אחר, ומאז לא ידע עליו אבי דבר. אבי מעולם לא סיפר לנו על כך.

כעת נעבור לזירה אחרת – מספרה בנווה שאנן, שם היה אבי נוהג להסתפר.

יום אחד נכנס בחור צעיר למספרה ושמע שני מבוגרים מדברים על זינדל טראוריג (זה שם אבי). הוא שאל אותם אם זה זינדל שהיה בגטו קראקוב, והם אישרו לו זאת. מיד ביקש את הכתובת של אבי, התייצב בביתו וסיפר לאבי כי הוא בנו של אותו נער שאבי הציל אותו. אותו נער הגיע לצרפת אחרי המלחמה, התחתן והקים משפחה, חי בפריז ומנהל חנות גדולה לבגדי גברים. הצעיר סיפר שהוא ואחיו עלו לארץ, ובמצוות אביהם חיפשו את אבי זמן רב, אך לא מצאו אותו. הצעיר קישר את אבי לאותו "נער" בפריז ואף יצא להם להיפגש מספר פעמים. האיש בא לארץ והוריי גם ביקרו אותו בפריז, שם שהינו במסגרת השליחות שלנו. זהו הסיפור היחיד שאני יודעת על אבי מתקופה זו. אבי לא רצה לדבר, אנחנו לא שאלנו, והיום אין כבר את מי לשאול. כמה חבל!

הוריי שרדו את המלחמה ולאחר המלחמה חזרו לעירם והתארגנו לעלייה לארץ.

את מרבית הדרך עד לנמל באיטליה עשו בדרכים ברגל. משהגיעו לנמל גנואה עלו על אונייה שלקחה אותם אל חופי הארץ.

שיר עד – עולים (בחשאי ספינה גוששת) – יצחק שנהר | שלום פוסטולסקי | דני גולן1

בארץ ישראל חיכו להם הבריטים ששלטו אז בארץ וגרשו את האנייה לקפריסין.

זה היה בשנת 1946. באנייה היו גם דודי ודודתי וחברים טובים של הוריי. באותה שנה בחודש יולי נולדתי בקפריסין. היו אז הרבה מאוד תינוקות שנולדו בקפריסין, ולכן באופן יוצא דופן הסכימו הבריטים בשלב מסוים לשלוח אנייה עם מאות ילדים והוריהם לארץ, וזו נקראה אוניית התינוקות.

בכ"ח בנובמבר, יום לפני הצבעת האומות על הקמת מדינת ישראל, הגיעה האונייה לארץ. בתחילה גרנו במעברה ולאחר זמן קצר הוריי התיישבו באזור חיפה, נקלטו בארץ, ושם נולדה גם אחותי.

החיים לא היו קלים, אבל לא מנעו מאתנו דבר. הם חינכו אותנו להתנדבות, רצו שנהיה בתנועות נוער, וטיילו אתנו בכל רחבי הארץ. להוריי היה חשוב שאלמד, ואני קיבלתי השכלה רחבה והעשרה רבה.

לארץ עלו גם 5 אחים ואחיות של אבי ששרדו את המלחמה. כולם גרו באזור חיפה ובכול מוצאי שבת היינו נפגשים בבית האח הבכור לטקס ההבדלה ואחר כך היינו אוכלים משהו ושרים שירים מעולמם של ההורים. כך גם למדתי קצת יידיש.

בארץ נפגשנו גם עם אח אחר של אבי שעלה לארץ עוד לפני השואה ועזר לנו בימים הראשונים של עלייתנו לארץ. אנחנו 6 בני דודים. לנו ילדים ונכדים וכולנו בקשרי משפחה טובים.

את ילדותי ביליתי בקריית חיים, שהייתה בנויה על חולות הים. בהתחלה גרנו בדירה עם כמה משפחות ואחר כך, כשרווח, עברנו לדירה משלנו. הייתה לי ילדות מאושרת בין החולות, והיא המשיכה גם כשעברנו לבית פרטי שאבי בנה במו ידיו בשכונת נווה שאנן בחיפה. שם למדתי בבית הספר היסודי "תל חי", הייתי בתנועת הנוער "מחנות העולים" שהרבתה בפעולות ובמחנות עבודה בקיבוצים ושם גם הכרתי את יוסי בעלי. טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה עם משא כבד על הגב. באותן שנים נסענו לטיולים במשאיות ולא באוטובוסים, נשאנו על גבינו את כל הציוד-שק שינה, אוכל לשלושה ימים ומכלי מים לכל הטיול. וכך התחשלנו.

סבא יוסי מספר:

הורי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ובאו לקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. אבי שהכיר את אמי עוד בגטו בפולין התחתן עם אמי על שפת הכנרת. אני נולדתי בשנת 1947 בטבריה כי בקיבוץ לא היה בית חולים. בית החולים הזה בטבריה הפך לבית מלון ששמו "המלון הסקוטי". לאחר מלחמת העצמאות עברתי עם הורי לקיבוץ כפר החורש, ולאחר זמן קצר עזבנו את הקיבוץ ועברנו להתגורר בשכונת נווה שאנן שבחיפה, שם גרתי עד נישואי עם אסתי בת כיתתי. בחלק מהשעורים אף ישבנו ביחד ליד אותו שולחן (גם הצקתי לה לעתים והיא הלשינה עלי למורה). אני ניגנתי על חצוצרה והייתי חבר בתזמורת העירונית של עיריית חיפה.

בתנועה שגם אני הייתי חבר בה התאהבתי באסתי שניגנה על אקורדיון. היו לי אופניים גדולות ויום אחד עזרתי לה לסחוב את האקורדיון הביתה. שאלתי את אסתי אם לא אכפת לה להיות חברה שלי והיא ברוב התלהבות הביעה את הסכמתה. היינו אז בני 16 ומאז אנחנו ביחד כבר 57 שנים. לאחר 7 שנות חברות נישאנו והשנה נחגוג 50 שנים לנשואנו.

סבתא אסתי ממשיכה:

בסיום לימודיי בבית הספר התיכון שירתי שנתיים בצבא בחיל האוויר בתחום של בקרת טיסה. עבדתי במשמרות בוקר ולילה מול מכשיר מגלה מטוסים וסקרתי את שמי הארץ כדי לגלות מטוסי אויב. שירתי בדרום הארץ ונמניתי על המחזור הראשון של החיילים ששרתו בבסיס במצפה רמון. למעשה הייתי בין הבנות הראשונות בצבא ששרתו בדרום הארץ. הגעתי הביתה כל שבועיים בנסיעה ארוכה מאוד. באותו זמן התנדב יוסי חברי לצנחנים ולכן התראינו לעתים די רחוקות.

סבא יוסי ממשיך:

לאחר סיום לימודי בבית הספר היסודי המשכתי לבית הספר התיכון "הריאלי" בחיפה, ולאחר סיום לימודי התנדבתי לצנחנים. במשך שירותי בצבא השתתפתי במספר מבצעים ובמלחמת ששת הימים. בזמן חופשותי מהצבא ביקרתי את אסתי, (שהשתחררה לפני מהצבא) שלמדה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר השחרור שלי למדתי בטכניון בחיפה. בגיל 23 נישאתי לאסתי ושנה לאחר מכן נולדה היאלי בתנו הבכורה.

סבתא אסתי ממשיכה:

למדתי באוניברסיטה לימודי ספרות ולשון עברית וכן ספרות ולשון אנגלית. במלחמת ששת הימים כבר הייתי משוחררת מהצבא אך חזרתי להתנדב בבסיס במצפה רמון, שם שירתי בעבר. לאחר המלחמה סיימתי את לימודי התואר והתחלתי ללמוד במחלקה להכשרת מורים. מיד כשסיימתי חזרתי לעיר חיפה, נישאתי ליוסי ולאחר שנה ילדתי. יוסי למד עוד שנתיים בטכניון בחיפה והשתלב בתעשיית הטקסטיל. בסוף אותה תקופה נולד לנו בן נוסף אמרי, שלימים בגיל תשע נהרג בתאונת דרכים.

כשמלאו לבתי היאלי בדיוק שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ויוסי התגייס שוב לצבא – הפעם לחצי שנה. יוסי נמנה על הכוח שחצה את התעלה ונלחם ביחידה של אריק שרון. הם הגיעו עד איסמעליה שבמצרים, שם שהו עד לחזרתם ארצה.

אני ויוסי

לאחר שיוסי חזר ממצרים הוא נשלח לארצות הברית לשנה כדי ללמוד את תעשיית הג'ינס לוי'ס, אני לא הצטרפתי אליו כי היו לי שני ילדים וכבר עבדתי בהוראה, אבל ביקרתי אותו כששהה בטקסס ובניו-מקסיקו במסגרת לימודיו. כשחזר לארץ הקים את מפעל הג'ינס לוי'ס בכפר הדרוזי ירכא, ומאותו זמן המשיך להקים מפעלים בכל הגליל, ותעשיית הג'ינס בארץ התרחבה. בעקבות עבודתו עברנו להתגורר בגליל בעיר כרמיאל, בה חיינו יותר משלושים שנה ובה נולדה עופרה, אימא של אורי. בה נולדו עוד שני ילדים. בסך הכול 4 ילדים.

כל השנים האלה עסקתי בהוראה ובחינוך בבית הספר התיכון וגם ריכזתי את כל לימודי הספרות והלשון בחטיבת הביניים ובתיכון, תוך כדי גידול הילדים. יוסי כמעט לא היה בבית. הוא היה הרבה בחו"ל במסגרת תפקידיו בקונצרן בו עבד, וכן גם שירת הרבה במילואים. במשך השנים החלפתי כמה מקצועות הוראה. בתחילה הייתי מורה לספרות ואחר כך נוסף גם מקצוע הלשון העברית. לאחר 20 שנה למדתי שוב באוניברסיטה תולדות האומנות, והתחלתי ללמד מקצוע זה בבית הספר התיכון וכן נתתי הרצאות באומנות. כמו כן למדתי הוראת יוגה בשנת השבתון שלי ואני מתרגלת יוגה באופן רציני.

במסגרת עבודתו של יוסי יצאנו לשלוש שנים לשליחות בעיר פריז בצרפת. יצאנו עם כל הילדים. הילדים למדו בבית הספר הישראלי בפריז ואני לימדתי שם. אהבנו מאוד להיות שם. כל סוף שבוע נסענו ליום או ליומיים לטיול בצרפת, ובחופשים נסענו לטיולים ארוכים בכל ארצות אירופה. בתום 3 שנים חזרנו לארץ, אך לפני כן נסענו כולנו לטיול בנורבגיה. בתנו הבכורה, היאלי, כבר הייתה מגויסת אז, עופרה השתלבה בלימודי אומנות בבית ספר לאומנות בחיפה והילדים הצעירים למדו בבית ספר פתוח באזור תפן, אליו נוסעים במעלה הרי הגליל. אני למדתי אז לתואר שני באומנות באוניברסיטת תל אביב.

בארץ שהינו 6 שנים ואחר כך נסענו שוב לשליחות בת שנתיים לפריז. עופרה בדיוק השתחררה מהצבא ויצאה לטיול גדול במזרח אסיה ואחרי שנה התחילה ללמוד בבית הספר הגבוה לאומנות "בצלאל". מפריז עשינו גיחות לארה"ב והמשכנו לטייל הרבה עם הילדים. לא הרבה זמן אחרי שחזרנו יצאתי לגמלאות, אך בבית הספר ביקשו שאמשיך ללמד, וכך המשכתי לעבוד במשך שנתיים. אני עוסקת במספר התנדבויות: כספרנית ביישוב בו אני מתגוררת, בליווי קשישה ניצולת שואה ובהדרכה בהתנדבות ב"גן הלאומי ציפורי". יחד עם זה אני לומדת מחשבת ישראל (יהדות). סיימתי שנתיים במכון "הרטמן" וכעת אני לומדת באוניברסיטה הפתוחה.

אנחנו מתגוררים זה 10 שנים ביישוב צורית בגליל המערבי באזור משגב. ביישוב זה כ-200 משפחות. יש ביישוב חיי קהילה יפים, חוגגים חגים ביחד, יש פעילות למבוגרים ולילדים כאחד. הילדים שלנו גרים באזור המרכז והנכדים באים כל החופשים לקייטנת סבא וסבתא. אנחנו משתדלים להתראות כמה שיותר.

ביתם של סבא וסבתא בישוב הקהילתי צורית

לאחרונה לקחנו את כל הילדים והנכדים לכפר קטן לרגלי הר המונבלאן באלפים הצרפתיים שם בילינו שבוע בטיולים נפלאים באזור.

לסיום, אני רוצה לספר ששם המשפחה של סבי וסבתי שמואל וחנה היה טראוריג. שם זה אינו משמח ופירושו-עצב רב. פעם סיפרו לי שכששלטו פולנים על היהודים בפולין, הם היו מצמידים להם שמות עם משמעות לא טובה, כדי להשפילם. כך כנראה קיבלה משפחתנו את השם טראוריג. כשהורי עלו לארץ הם שינו את שם המשפחה לאליגון, כדי לתת לשם משמעות טובה. עם נישואיי ליוסי קיבלתי את שם המשפחה רון, שזה אפילו יותר שמח.

זה בעצם מסמל את יציאת משפחתי מהגלות והשואה אל ארץ ישראל והחופש, וזה מאוד אופטימי.

למרגלות הר השלג סבא וסבתא עם כל הנכדים. עכשיו נוספו עוד שני נכדים

קישור למצגת שלנו באתר בית הספר "בין ההדרים"

הזוית האישית

אורי: תודה רבה לסבתא אסתי שבאה ואני מאוד נהניתי מהמפגשים עם סבתא אסתי מהסיפור המעניין של המשפחה.

סבתא אסתי: היה לי תענוג להיפגש פעם בשבוע עם אורי הנכד שלי בנפרד מכל שאר הנכדים, ראיתי איך אורי מקשיב לי, מזדהה עם הסיפור ומגיב אליו, זה היה נפלא בשבילי!