מאגר סיפורי מורשת

משפחת רחמים

המשפחה שלנו (משפחת רחמים) גרנו בעיר גדולה בסרה עיר מחוז ואבא שלי היה חבר בקהילה היהודית.

הקהילה היהודית הייתה מסודרת ומאורגנת מכול הבחינות התפקיד שלה היה לעזור לאנשים שלא היה להם אפשרות מבחינה כלכלית אז הקהילה דאגה להם, הקהילה הייתה עשירה מאוד גם ברכוש וגם בכסף והיא דאגה לבתי ספר, לאנשים עניים, ואנשים חסרי יכולת כמו: ביגוד, כלכלה, דיור, אוכל שתייה והכול על חשבון הקהילה.

אבא שלי גם היה קצב, מבחינה כלכלית מצבנו היה טוב היה לנו בית גדול מאוד של 12 חדרים בתוך הבית היו לנו 3 משרתים שהם עשו את כול העבודות שהיה צריך הם לקחו אותנו לבתי ספר, טיולים…..

בשנת 1948 התחילו בעיות בין הערבים ליהודים ואז אחרי שנה וקצת בגלל שאבא שלי היה חבר בקהילה היהודית, השלטון בעיראק התחלף ואז התחילו להתנקם באבא שלי והחברים שלו (ערבים) שהיו בשלטון הקודם אמרו לו שעליו לעזוב את המדינה במהירות רבה כי בשלטון החדש נתנו הוראה לעצור אותו כדי להרוג אותו. חבריו הערבים שהיו בשלטון הישן עזרו לא להימלט דרך פרס והוא הגיע לעיר ששמה עבדן ומשמה נסע לעיר הבירה טהרן שם היה מחנה העולים של הקהילה היהודית ומשם הקהילה עזרה לנו לעלות לארץ ישראל.

לאחר תקופה קצרה משפחתנו התאחדה ביחד שוב ובאנו לגדרה. חלק מהאחים היו בבית ספר פינס ולאחר תקופה כל אחד הקים משפחה ולי יש 4 ילדים.

יהדות עיראק:

היהודים בעיראק התפרנסו בעיקר ממסחר היו סוחרים באדמות, בקרקע חלק נכבד עבד בשלטון היו פקידים בחירים בשלטון העיראקי היו פקידים במס הכנסה, משרד הפנים רופאים יהודים בחירים שלמדו באנגליה רפואה וחזרו לעיראק.

בתקופה זו שלטו האנגלים בעיראק ואז היהודים עסקו בשלטון כי הם ידעו אנגלית, צרפתית, חלק מהיהודים היו עשירים והיה להם הרבה עצי תמר ועשו הרבה דברים מעצי התמר. את הפרות של התמר שלחו לכול מיני מדינות באירופה בעיקר לאנגליה מעבודה זו בעיקר התפרנסו. סיפור העלייה:אחרי הכרזת המדינה התחילו בעיות בכול ארצות ערב נגד היהודים והתחילו בעיות עם היהודים והערבים, והיהודים החליטו לעלות לארץ ישראל.

ביהדות עיראק שהייתה קהילה מאורגנת ומסודרת סידרו עלייה לארץ ישראל. העלייה הייתה במטוסים דרך קפריסין, בקפריסין היה מחנה עולים שהיו אנשים מהסוכנות היהודית שבאו וארגנו מטוסים כדי שיוכלו לעלות לארץ ישראל לקחו את המשפחה שלנו (משפחת רחמים) לבית לי"ד שהיה מחנה עולים והינו תקופה קצרה במחנה ובמחנה היו לנו אוהלים ולא בתים (בשנות החמישים ירד שלג כבד בגדרה ובארץ ישראל ואז חלק מהחולים התמוטטו והיה קשה מאוד).

אחרי תקופה מסוימת העבירו אותנו לגדרה למעברה שהיום במקום שהייתה המעברה נמצה בית ספר אוהל שלום. החיים היו נורא קשים לא היה עבודה היו מקלחות בחוץ משותפות לכמה אנשים שירותים משותפים שהיו בתוך בורות באדמה והמים היו מחלחלים לתוך האדמה ומדי פעם היו סוגרים את הבורות והיו עושים בורות חדשים, ל א היה אוכל ולא היה מים בתוך המעבורות אלה היו ברזיות שתייה משותפות. הממשלה חילקה אוכל בכרטיסים והלכו למכולת ודרך הכרטיסים קנו אוכל בכמויות קטנות שהממשלה הקציבה לכל אדם.

אחרי זמן מסוים שהמדינה התחילה קצת להתאושש ממחסור המזון אז ביטלו את הכרטיסים והאנשים יכלו לקנות כמה ואיך שהם רוצים ללא הגבלה.

כעבור שנה שגרנו באוהלים הביאו צריפים מפחונים גודלם בערך 25 מ' לאחר מכן התחלנו ללכת ברגל לבית ספר בגדרה וגם חזרנו ברגל בגדרה היו בקושי 2 מכוניות ואנשים הלכו ברגל לכול מיני מקומות. אחרי תקופה מסוימת האנשים התחילו ללכת לכול מני עבודות יזומות כדי להביא פרנסה הביתה היו לנו בחצר ירקות ובעלי חיים: תרנגולות, ברווזים, כבשים, עיזים, פרות ומהחיות היה לאנשים מה לאכול הייתי חוזר מבית הספר והייתי הולך לעבוד אצל משפחת קוטין ועל הדרך הלכתי לראות את הפרות כדי להביא קצת בשר הביתה. היה לנו בית קטן בגדרה ובשנות ה-60 בנו בתים בגודל 36 מ' ושם גרה המשפחה שלנו.

כעבור כמה שנים הלכתי לצבא הייתי בחיל התותחנים שנתיים וחצי גמרתי את השרות הצבאי והתחלתי לעבוד בבניה בניתי בגדרה הרבה בתים בניתי גם באזורים קרובים. התחתנתי עם קרובת משפחה שלנו והקמנו משפחה נולדו לנו 2 בנים ו2 בנות והיום יש לנו משפחה מלוכדת וגדולה שבא יש לנו 11 נכדים.

תשע"ה