מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ ישראל

שמי גילה מזרחי, נולדתי בעיראק בעיר בגדאד בשנת 1941. במשפחה שלי היינו חמש אחיות, אני הייתי האחות הרביעית. אבי היה מורה ואמי היתה עקרת בית. החיים שם היו שמחים. קרובי המשפחה וסבא וסבתא שלי גרו כולם קרובים אחד לשנייה, אך אבי היה ציוני ורצינו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה היה שלטון מלוכני והייתה התנגדות לפעילות הציונית, לכן אבא היה מבוקש על ידי השלטונות. משום כך לא יכולנו לעלות לארץ ביחד. האחיות הגדולות שלי, אחת מהן הייתה בת שבע עשרה והשנייה הייתה ארבע עשרה, עלו לארץ עם דודתי מצד אימא. אני, שתי האחיות האחרות שלי ואמי, עלינו לארץ ביחד. אבי ברח דרך פרס ומשם הגיע לארץ. עלינו לארץ בשנת 1951.

החודשים הראשונים בארץ

ביום טיסתנו הגענו לשדה התעופה לוד ומשם לקחו אותנו למעברת שער העלייה (מקום ליד חיפה), למקום זה הגיעו כל העולים לארץ. היו לי שני דודים מצד אמי שעלו חמש עשרה לפנינו, הם אירחו אותנו בביתם בתל אביב. הייתה התרגשות רבה לפגוש את בני הדודים שלי שנולדו בארץ ולראות שוב את סבי וסבתי. התרגשתי נורא כי לא פגשתי אותם הרבה זמן והתרגשתי להכיר את בני הדודים שלי, שלא הכרתי כלל. הם אירחו אותנו מאוד יפה. כולנו הצטופפנו בבית קטן מאוד בשביל להיות ביחד. לאחר כמה זמן השלטונות סידרו לנו אוהל במעברת פרדס כץ, ותוך שמונה חודשים משפחתי התאחדה. בעיראק וישראל מזג האוויר שונה. בעיראק מזג האוויר מדברי, בחורף כמעט לא ירד גשם ובקיץ מאוד חם. בעיראק היה נהוג לישון על הגגות בלילות הקיץ. לעומת זאת בארץ, במעברה, היה לנו רק אוהל ובאותה שנה היו גשמים מאוד עזים. הגשם שטף את כל האוהל במים. לא היינו רגילים למזג אוויר כזה. היה לנו מאוד קר, אבל הסתדרנו. שנה לפני כן ירד שלג בתל אביב וזה נדיר מאוד.

צעדים ראשונים בבית הספר בישראל

לאחר עשרה חודשים התחלתי ללכת לבית הספר. המורה שלי הזמינה את אבא שלי לפגישה ובה הם הסכימו על שמי העברי: "גילה". לפניכן שמי היה "ג'והינה". מבנה בית הספר לא היה סטנדרטי ולא דמה למבנים של היום. בבית הספר שיעורי מתמטיקה היו קלים לי. היו לי קשיים בלימוד השפה העברית ולמדתי אותה לאט. אני זוכרת שהלכנו לספריה לשאול ספר. אני לקחתי את הספר "אצבעוני" ולא ידעתי לקרוא אותו, אבל בזכותו התחלתי ללמוד. אחרי שגמרנו לקרוא את הספר שקראנו שאלנו ספר אחר מהספריה.

לימודי סיעוד בבית חולים

לימודי הסיעוד נמשכו שלוש שנים. בשנה הראשונה למדנו בשעות הבוקר ועבדנו חלקית בצהריים במחלקות בית החולים יחד עם המדריכה. בשנה השנייה והשלישית עבדנו בשעות הערב ובלילה, ולמדנו בשעות היום. הלימודים לא היו קלים, העבודה דרשה אחריות רבה, במיוחד משום שהיה מחסור בצוותים רפואיים.

נישואין וקריירה

בסיום הלימודים פיזרו אותנו בכל מיני בתי חולים בארץ. אני, למשל, חייתי בתל אביב ושלחו אותי לירושלים, משום שהיה שם מחסור של צוות רפואי. בית החולים שנשלחתי אליו היה בית חולים פסיכיאטרי בכפר שאול. שם הכרתי את בעלי שגם הוא אח במקצועו. אחרי שנה שעבדתי שם יכולתי לבחור בכל בית חולים שאני רוצה לעבוד בו. בחרתי לעבוד בבית חולים שערי צדק. אחרי שנה התחתנתי ובהמשך גידלנו שלושה ילדים. עבדנו במשמרות (גם אני וגם בעלי) כדי להיות עם הילדים.

אני ובעלי ביום הנישואין

אני עבדתי בערבים ובלילות ובעלי היה עובד בבוקר. כל פעם זה היה משתנה והילדים אף פעם לא היו לבד, אז לא היינו זקוקים למטפלת. במשך כל הזמן תמיד למדנו, התפתחנו ועשינו כל מיני קורסים. עשיתי תואר ראשון בסיעוד. עברתי לעבוד בהדסה הר הצופים כמפקחת בבית חולים, כך עבדתי במשך שלושים שנה ואחר כך יצאתי לגמלאות.

לאחר הפרישה

כשפרשתי התחלתי ללכת לחוגים: חוג ברידג' וכל מיני חוגים מטעם העבודה שלי. בנוסף לכך המשכתי ללכת למועדון של התעמלות ושחייה. סידרתי לעצמי סדר יום שכמעט כל בוקר אני הולכת להתאמן, ולאחר מכן אני הולכת לברידג' וכל מיני קורסים אחרים. התחלתי גם להתנדב בתור מתורגמנית לערבית, והייתי עוזרת לטפל בנכדים הקטנים שנולדו וגם נפגשתי עם חברות.

הזוית האישית

גלעד: התכנית חשפה בפניי הרבה דברים שלא ידעתי על החיים של סבתא שלי בעבר. לא הרגשנו שהתכנית קירבה אותנו יותר, משום שאנחנו כבר גרים נורא קרוב אחד לשנייה ואנחנו רואים זה את זו כל שבוע. הייתי רוצה לאחל לך, סבתא, שאמשיך להיות גאה בך ובהצלחה בהמשך החיים, שתמשיכי לחיות בטוב ותיהני מכל רגע.

סבתא גילה: שמחתי להיפגש עם נכדי בצורה קבועה פעמיים בשבוע. הוא עזר לי ליישם הרבה דברים בטלפון ובמחשב, ולמרות שאנחנו היינו קרובים מלכתחילה, התוכנית קירבה אותנו עוד יותר.