מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעיראק עולים לישראל

אני וסבתא תמר במפגש הראשון
סבתא תמר וראובן התינוק (אבא של נועה)
עלייתי לישראל מעיראק וההתאקלמות בארץ

הסיפור של סבתא תמר

נולדתי בבגדד בשם קלמנטין ושם החיבה שלי היה "טינה". אני הילדה הבכורה לאבא יוסף ולאמא אביבה. גרנו במרכז בגדד בבית בעל 2 קומות וגג פתוח, ובכניסה היה מרתף גדול שבחורף היה מתמלא מים היות וגרנו קרוב לנהר. בקיץ לאחר שהמים "נעלמו" המרתף שימש לאחסון של ריבות שאימא הייתה רוקחת בכדי חרס גדולים, חמוצים שהייתה מחמיצה לאורך כל השנה וכדים מלאים מים קרים היות והמעלות בקיץ בבגדד היו 40 מעלות עד 45 מעלות. בתקופה ההיא לא היו מקררים וגם לא השתמשו בגז ובישול נעשה על פתליה. במטבח הגדול היה טאבון בנוי מחימר שהיה משמש להכנת פיתות.

במשך השנים נולדו לי עוד 3 אחיות. אחת בשם ראשל, אחת בשם ג'ויס והקטנה בשם איבון. בקומה השנייה של הבית גרה דודתי עזיזה (אחותו של אבי) שהתאלמנה בגיל צעיר ואבא היה אחראי לפרנסתה. שתי המשפחות חיו באהבה ובנוחות ונוצר בניהן שיתוף פעולה בכל הקשור להליכי הבית (כמו: בישול, אפייה, תפירת בגדים, קניות וכו'). בכל יום חמישי הייתה מגיעה כובסת ומכבסת את בגדי המשפחה, עולה לגג ותולה את הבגדים לייבוש. כל המשפחה הייתה ישנה בקיץ על הגג היות ואי היה אפשר לישון בחדר בגלל החום. הילדים היו עוברים מגג לגג (הגגות היו מחוברים) והיו משחקים ומשתוללים ומידי פעם קצת מפריעים למבוגרים… היות ובתקופה ההיא לא היו מקררים בבתים, אבא היה הולך לשוק בשעות המוקדמות של הבוקר לעשות קניות והיה לו סבל קבוע שחיכה לו בשוק שסחב את הקניות עד הבית. בבוקר אמא הייתה מכינה לכולם ארוחת בוקר ולאחר מכן כל אחד מדיירי הבית הלך לעיסוקיו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה נמצאת בגן ילדים. אין לי הרבה זיכרונות מגן הילדים אבל מה שאני כן זוכרת הוא שהיינו משחקים ונהנים. הקהילה בעיראק חייה בהרמוניה ובשלווה עם שכניה. השכנים היו מבקרים אחד את השני ונעזרים אחד בשני.

החגים בעיראק היו חגיגה אחת גדולה. המשפחות היו מתאספות יחד וחוגגות ביחד את כל החגים.

המשפחה של אבא (סבתא, הדודים והדודות) עלו לישראל בשנות 1930 כך שנשארו בבגדד אבא, אחיו אברהם ואחותו עזיזה. הכוונה הייתה שיחסלו את כל עסקיהם בעיראק ויצטרפו למשפחתם בישראל. המשפחה הייתה מאוד ציונית ולכן הם עלו לישראל ב-1930.

בשנות ה-41 התרחשה בעיראק פורענות נגד היהודים בשם פרהוד שהתנפלו על היהודים, בזזו את בתיהם והרגו המונים. ביתנו ניצל הודות לתושייה של אבא שהעמיד בול עץ מאוד מאוד כבד מול הדלת כך שלא היה ניתן לפרוץ לבית. לאחר הפורענות הממשל העיראקי ביטל את יציאת היהודים לארץ ישראל וכך נשארנו בעיראק עד שנות 1950 כאשר הותרה העלייה לישראל, אך עם החלטנו לנסוע לא יכולנו לחזור בחזרה לעיראק (כמו פליטים).

לאחר שנת שהייה בגן הוריי רשמו אותי לבית ספר יהודי קרוב לביתנו. למדתי שם 3 שנים. בבית הספר למדו רק בנות. המקצועות החשובים שלמדנו היו אנגלית, כתיבה וקריאה (וכמובן שכל המקצועות נלמדו בערבית) ובנוסף למדנו גם תנ"ך, עברית, גיאוגרפיה, מדעים וספרות. לאחר שנגמר בית הספר חיכה לי מלווה שכור שליווה אותי עד הבית.

בדרך מבית הספר לדודי מצד אמי הייתה חנות משלו שמכר בין היתר לחם שנקרא "סמון" (לחם טעים מאוד) והיה מכין לי כריך עם עמבה. כל יום הייתי נעצרת ליד החנות ומקבלת את הכריך חינם וכל הבנות היו מקנאות בי (ייתכן שאמא הייתה משלמת לו אבל קשה לדעת). קרוב לביתנו היה חלבן שגידל פרות בחצר וחלב אותן ואני הייתי הולכת ומקבלת חלב ישר מהפרה ולוקחת הביתה בבקבוקים קטנים.

אחד מזיכרונות ילדותי היה במרתף הבית בזמן הגאות המים במרתף היו מגיעים לגובה של 20 ס"מ והיו לנו 2 גיגיות גדולות מאוד שישבנו בתוכם וחתרנו במרתף כמו סירות וזה היה אחד הבילויים שלנו בחורף. בקיץ בזמן השפל היו נוצרים בנהר שליד ביתי איים קטנים שהיינו מגיעים אליהם ועורכים פיקניק ליום שלם. בדרך כלל עשינו זאת בשבת או בחג, ועל החוף היו הדייגים צולים דגי שבוט ומוכרים אותם לאנשים שהגיעו לבלות.

אני לא זוכרת שהיו לנו צעצועים כמו היום, אבל אמא הייתה תופרת לנו בובות ואנחנו היינו ממציאות כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן.

לבנות בעיראק היה אסור לצאת מהבית לבד מחשש שיחטפו אותן או שייפגעו כך שתמיד יצאנו עם אמא או עם אבא מחוץ לבית.

הנשים לא פקדו את בתי הכנסת אבל הגברים התפללו שם כל שבת וחג. למרות שערכנו קידוש בימי שישי היינו מדליקים אש וחשמל וההתייחסות לדת הייתה באופן כללי מסורתית יותר. לא הייתה כפייה או קיצוניות דתית וכל מי שעסק בענייני דת כגון: רבנים, משגיחי כשרות, שוחטים ומוהלים – כולם עבדו לפרנסתם ואף אחד לא מימן אותם.

ההיכרויות בין נשים לגברים נעשו ע"י שידוך. כך קרה גם עם הוריי. אמי התחתנה כשמלאו לה 14 שנה וילדה את בתה הבכורה כשלוש שנים לאחר הנישואים. התינוקת נפטרה בזמן הלידה ואני נולדתי כשנה לאחר מכן.

אמי הייתה אישה יפה מאוד. היה לה עור לבן בהיר מאוד יחסית לשאר התושבים ועיניים בצבע תכלת אפרפר. היא באה משפחה דיי ענייה ואבי סירב לקבל עבורה נדוניה כפי שהיה נהוג ולקח אותה עם בגדיה. הוא לא הסכים שישלמו לו אפילו אגורה. הוא אהב אותה מאוד והתייחס אליה בכבוד למרות שהיא ילדה רק בנות (5) מה שנחשב בזמנו לקללה. הוא תמיד הגן עלייה גם כשדודתי עזיזה הייתה מאשימה ומקניטה אותה בכל פעם שילדה בת. אבי היה אומר לאמי: "אל תתעצבי, כל בת היא ברכה לשנינו".

הבנות היהודיות יכלו ללמוד בבית ספר לבנות וגם בבית ספר אליאנס שם לימדו צרפתית, ערבית, תפירה וכל יתר המקצועות.

לפני הפרהוד היה בעיראק שלטון מקומי מוסלמי (בשנת 1932 הסתיים המנדט הבריטי ועיראק זכתה לעצמאות). בעיות השלטון והשנאה כלפי היהודים התחילו עוד לפני הקמת מדינת ישראל אך החמירו לאחר הקמת מדינת ישראל והיהודים הפכו לנרדפים ולאויבי השלטון והאווירה הכללית הייתה רעה מאוד (היו מפטרים עובדים יהודיים ממשרדי הממשלה).

יאיר יקיר בן דודתי עזיזה היה פעיל בתנועה ציונית (בישראל היה רשם האגודות השיתופיות במשרד העבודה). הוא אחסן במרתף ביתנו חוברות וספרים בעברית כולל כלי נשק. הייתה לו קבוצת חניכים שאותם הוא לימד להשתמש בנשק ובמקביל לקרוא ולכתוב בעברית. את הפעילויות ערך במרתף הבית על מנת שהוא לא יתגלה. אבי לא ידע על הנעשה במרתף מאחר שהיה יוצא מוקדם לעבודה וחוזר בערב. בשלב מסוים החליט יאיר לספר לאבי על הספרים והנשק וביקש ממנו לעשות הכל כדי שהדברים לא יתגלו.

המשטרה החשאית עלתה על שמו ועל עקבותיו ותכננה פשיטה על הבית על מנת לעצור את יאיר ולאסור אותו (פעילי התנועה הציונית שנתפסו היו מיועדים לתלייה בכיכר העיר). בזמן הפשיטה אבי הניח את כל השטיחים שהיו בבית (היו לנו הרבה שטיחים) על מפתן המרתף והושיב את כל הבנות בצפיפות על השטיחים והורה לנו לא לזוז ממקומנו בכל מחיר. המשטרה פשטה על הבית והפכה את כולו בחיפוש אחר נשק וספרים. למזלנו לא הזיזו אותנו ממקומנו וכך כולנו ניצלנו.

לעומת זאת, השכנים שלנו סבלו מהפורענות. אחד השכנים נהרג בזמן שניסה לברוח מהבריונים שתקפו את ביתו. לאחר הפרהוד המצב בעיראק השתנה לרעת היהודים. העוינות הייתה גם בשידורי הרדיו ובחיי היומיום.

כשנולדתי אבי החליט לעצב לי תכשיט אצל אומנים-צורפים שעובדים בזהב ובאמייל. כך נהג גם עם שתי אחיותיי שנולדו לאחר מכן. ההבדל בתכשיטים היה שבתכשיט שלי הוא חרט את שמי ואת שמו ומאחור את תאריך לידתי, ובתכשיטים של אחיותיי. התכשיט הזה יקר לי מכל דבר אחר ומלווה אותי כל חיי. לשמחתי כשעלינו ארצה הצלחנו להגניב את התכשיט מעיניי המוכסים העיראקים.

תמונה 1
תמונה 2

החיים בעיראק כבר נהפכו להיות בלתי נסבלים. השלטונות ניסו לפטר עובדים יהודים ממקומות עבודתם ולאט לאט הבנו שאנחנו צריכים לעזוב את עיראק. השלטונות לא איפשרו ליהודים לעזוב את עיראק. היו הרבה עיראקים שהצליחו להימלט בצורה בלתי ליגלית באמצעות שוחד וסכנת נפשות היות והיו צריכים לעבור את הגבול שגובל בעיראן ולא תמיד המלווים עמדו במשימתם והרבה פעמים השאירו את היהודים שליוו באמצע שום מקום (חוסר אחריות והגינות ופחד מהשלטון העיראקי).

בשנת 1948 כשהוכרז על עצמאות מדינת ישראל התחילו היהודים לחשוב על האפשרות של העלייה לארץ, אך הדבר היה תליו בהסכמתו של השלטון העיראקי. בשנת 1950 היה הסכם בין מדינת ישראל לעיראק שיאפשרו ליהודים לעלות לארץ אך התנאי היה שלילת אזרחותם כאזרחי עיראק (ברגע שעזבת את עיראק אין לך אפשרות לחזור) וכל עולה לארץ יכל לקחת מזוודה ששקלה 20 ק"ג שכללה רק בגדים.

בוקר אחד, בחודש אוגוסט 1950 בארבע לפנות בוקר בעיר אותנו אבא ואמר לנו להתלבש ולהתכונן ליציאה. כנראה בכוונה לא סיפרו לי ולאחיותיי שאנחנו עוזבים את עיראק, כדי שהשמועה לא תתפשט. יצאנו מהבית והשארנו אותו כפי שהוא. לא נעלנו אותו, הבית נשאר על תכולתו (הריהוט, השטיחים הפרסיים שהיו תלויים על הקירות, שטיחי המשי שהיו פרוסים על הספות, כלי כסף, ספרים ואפילו בלי רדיו). הבית היה מתקופת הסבא והסבתא בין שלוש קומות, וכך השארנו אותו ביציאתנו מעיראק. עד היום אני זוכרת את השטיחים שהיו על קירותיו ואפילו את דוגמתם.

אנחנו היינו מבין הראשונים שעלו לישראל. מספרנו הסידורי היה 3000 והסיבה לכך שהיה צו מאסר על דודי אברהם שהיה סוחר נשק ועבד יחד עם עדס (היו שותפים לחברה שמכרה נשק) ואז השלטונות העיראקים גילו שהם מוכרים נשק לישראל ותפסו את עדס, והוציאו אותו לתלייה בכיכר העיר. דוד אברהם נעצר וע"י שוחד אבא הצליח להבריח אותו מבית הסוהר ולהוציא לו דרכון מזויף ולכן היה עלינו לצאת מעיראק במהירות הבזק על מנת שלא יגלו שדוד אברהם הצליח להימלט מבית הסוהר ולהוציא דרכון מזויף. הדבר היה קשור בהרבה מאוד שוחד שחולק לאנשים שהיו קשורים למשימה, ולכן עזבנו את הבית כפי שהוא בשביל שלא לעורר חשד באף שכן. בשדה התעופה עשו עלינו חיפוש מלא. אני זוכרת שהפשיטו אותי לגמרי ונשארתי רק עם תחתונים וחיפשו עליי מכל הכיוונים. כך עשו לשאר משפחתי. למרות זאת אבא הצליח להגניב מעט כסף ותכשיטים (בניהם התליונים שלי ושל אחיותיי).

המטוס העיראקי נחת בקפריסין שם המתנו מספר שעות ואז הגיעו מטוסים ישראלים שהטיסו אותנו לארץ ישראל. נחתנו ברמת דוד ומשם העבירו אותנו במשאיות פתוחות בלילה לשער העלייה. מהטיסה אני זוכרת משפחות מפוחדות. חששו שהמשטר יוריד אותם מהטיסה ברגע האחרון. אבי ודוד אברהם היו מאובנים מפחד שאולי מישהו מהשלטונות יגלה על המילוט של דוד אברהם ויוריד אותנו מהמטוס. זאת התחושה שהייתה כשעזבנו את עיראק.

בישראל, בשער העלייה, קיבלו את פנינו שני גברים במכנסים קצרים שריססו אותנו בDDT, כמו שמרססים מזיקים. לא הבנו מה רוצים מאיתנו, ושאלתי את אבי "למה מרססים אותנו?". הריח היה מגעיל ממש, אני זוכרת שזאת הייתה הטראומה הראשונה שלנו כשהגענו לארץ ישראל.

ברור שהבגדים שלבשנו נהרסו כליל. בשער העלייה חילקו לנו מיטות מברזל, מזרונים מקש ושמיכות משומשות. המחנה היה בנוי צריפים גדולים וצפופים, מאוכלסים במשפחות רבות כשרק ווילון מבד מפריד בין משפחה למשפחה. היו משפחות שהגיעו מארצות שונות כך שלא הבנו את שפתם ולא יכולנו לתקשר איתן.

למזלנו הרע, המזוודות שלנו לא הגיעו יחד איתנו כך שאמי נאלצה לכבס כל לילה את בגדינו ולתלות אותם לייבוש. היינו מחכים מתחת לשמיכות עד שהבגדים יתייבשו ושנוכל ללבוש אותם. כחודש ימים לאחר מכן, סוף סוף הגיעו המזוודות, אך הן היו חצי ריקות. נראה היה שמישהו חמד את הבגדים הטובים שהיו במזוודה ולקח אותם.

הדבר המזעזע ביותר שקרה למשפחתי קרה שבוע לאחר שהותנו במעברה. אחותי הקטנה איבון, הייתה בת שנתיים וחצי בערך. עלה לה החום, והאחות שהייתה אחראית במעברה על בריאות העולים לקחה אותה לבית החולים רמבם שבחיפה. כעבור יומיים, אבי ביקר אותה בבית החולים ומצבה השתפר לחלוטין. הוא ביקש לקחת אותה חזרה, אבל עמדו על כך שכדאי להשאיר אותה להשגחה יום נוסף, עד שיהיו בטוחים שהיא בריאה לחלוטין.

למחרת, אבי חזר לבית החולים לקחת את איבון, ונדהם לראות שהיא לא נמצאת במיטתה וגם לא במחלקתה. הוא שאל את האחות: "איפה ביתי? למה היא לא נמצאת במחלקה??" האחות ענתה לו שהיא מתה וכבר קברו אותה. הוא ביקש לראות את מסמכי הפטירה שלה והיכן קברו אותה, אבל נמסר לו שאין מסמכים ולא ידוע להם היכן היא קבורה. אבל האחות ניסתה לעודד אותו ואמרה לו "תגיד תודה שיש לך עוד 3 בנות. לך הביתה ותטפל בהן".

הוריי לא השלימו עם הטראומה ואמי הרגישה עד יומה האחרון שאיבון בחיים וביקשה שנחפש אותה בכל דרך אפשרית. היא חלמה שאיבון מסתובבת סביב הבית וקוראת לה. אלו זיכרונות מרים וקשים שנשארו לי מהעלייה לארץ.

כרמלה אחותי נולדה בארץ לאחר הטראומה על העלמות איבון. לאחרונה עליתי על ההיסטוריה של איבון דרך אחד משכניי שעבד בגנזך המדינה. בזכותו קיבלתי את מספר התיק של איבון בבית החולים, את מסמך הקבורה שלה ואת רשימת הנפטרים בשנת 1950 בבית החולים. למרבה הפלא היא לא נמצאת ברשימת הנפטרים. באישור הקבורה ובתיקה הרפואי היא כתובה בתור זכר, ואמורה להופיע בתור נקבה. הדבר נראה מוזר מאוד, וזה מראה על פרשייה לא ידועה. זאת עדיין פרשה פתוחה, שאנחנו עדיין מטפלים בה עד שנגיע לאמת לאמיתה.

נשארנו בשער העלייה כחודש ימים ולאחר מכן העבירו אותנו למחנה עולים בעתלית, שם קיבלנו אוהל פרטי, ומשם נסענו לירושלים להכיר ולפגוש את משפחתו של אבי, שחייה בישראל יחד עם בנותיה וילדיה.

סבתי גרה עם בתה סימה ליד שוק מחנה יהודה בדירה קטנה ברחוב השקמה 4 ללא מעלית. בעלה עבד ביריעה פקיד ושימש גם כחזן בבית הכנסת. מצבם הכלכלי היה בינוני כך שהם לא יכלו לעזור לנו לשיפור מצבנו ואני זוכרת שהם נתנו לאבי כרית במתנה כי היה קשה לו לישות על מזרן פתוח.

אבא ידע שמחכה לנו מגרש ברחובות ולידו היה מפעל לבלוקים ולקרמיקות. במשך השנים הוא העביר כסף מעיראק לישראל על מנת לקנות את המגרש והמפעל. כאשר אבי ביקש מאימו לתת לנו שטרות על המגרש והמפעל הסתבר שהמפעל פשט רגל ודודי אליהו שהיה אחראי עליו נעלם עד היום הזה. המגרש נמסר לבעלה של דודתי שושנה בעת נישואיה כך שלנו לא נשאר דבר מכל הרכוש שאבי עמל עליו במשך שנים.

לאחר 8 חודשים במעברה, דודי יהושוע שעבד כעוזר לשר במשרד העבודה, הוא הצליח להשיג לנו דירה בדמי מפתח בעכו. לאחר מכן, אבא הצליח להשיג עבודה כמנהל חשבונות בלשכת העבודה, אנחנו התחלנו ללמוד בבית ספר בעכו, ולאט לאט גם הכרנו חברים והצלחנו להתאקלם בישראל. שנה לאחר מכן נולדה אחותי כרמלה בבית חולים הכרמל והשם ניתן לה בהשראת הר הכרמל.

אהבתי מאוד את אבי. הוא היה מוכשר מאוד, חרוץ ובעל ידיים טובות. כל בעיה טכנית הוא ידע לפתור באמצעים פשוטים, מכשור מינימלי וחשיבה יצירתית. החל מדלת חורקת שהוא מצא דרך מקורית להרים אותה במינימום מאמץ. הוא אהב לשפר מיוזמתו את תפקודם של חפצים יומיומיים בעזרת כלים ומנגנונים אחרים שהיו כבר בבית. הוא ידע לתפור במכונת תפירה, לבשל, לנקות ביסודיות, היה חרוץ ולא ישב לנוח אף פעם. הוא תפר ארנקים ומוביילים משאריות של עור, הדביק, חיבר וקשר – הוא עשה זאת למען האסתטיקה.

לדירתנו הייתה צמודה גינה ושם היו לנו 7 עצי רימון. בעונת הרימונים אבי היה קוטף את הרימונים, מפורר את הגרעינים ובעזרת כוס מועך אותם דרך מסננת. כאשר חזרנו מיום לימודים בבית הספר, דבר ראשון חיכתה לכל בת כוס של מיץ רימונים טרי וקריר.

פעמים רבות שאלתי את אבי: "למה הוא החליט לעלות לארץ ישראל ולא עלה לאנגליה?" (הרבה יהודים עיראקים היגרו לשם) והוא ענה: "כאן משפחתי וכאן אוכל להגשים את החלום הציוני"

כשעבדתי בבנק הפועלים בעכו, יוסף עבד בבנק ישראל בירושלים. במסגרת עבודתו של יוסף הוא הגיע לערוך ביקורת בבנק בעכו – איפה שאני עבדתי. כנראה שמצאתי חן בעיניו. הוא שאל אותי אם אני רווקה, ועניתי שכן ואז הוא ביקש את מספר הטלפון שלי בעבודה.

כעבור שבועיים, הוא התקשר ושאל אם אני זוכרת אותו. לאחר מכן הוא אמר שהוא יהיה בחיפה במסגרת תפקידו והאם אני מוכנה להיפגש איתו. כך זה נמשך, וכל פעם שהוא היה עורך ביקורת באיזורים קרובים, הוא היה מתקשר ושואל אם אני יכולה לבוא להיפגש איתו.

כך זה היה במשך 8 חודשים, עד שיום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה שאכיר את הוריו. הבנתי שזה מתחיל להיות רציני, ולאחר חודשיים מההיכרות עם הוריו הוא הציע לי נישואים!

קישור למצגת באתר ביה"ס "ניצני השרון"

הזוית האישית

נועה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא, לשמוע את סיפור העלייה שלה ולהיפגש איתה כל שבוע ואפילו לצאת איתה לטיולים מהנים.

מילון

דבקות במטרה
כשאת מחליטה משהו לכי על זה ואל תוותרי

ציטוטים

”הכי חשוב זה בריאות“

הקשר הרב דורי