מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

אני פואד,

שמות הורי ששון ושמחה. אבי ששון נפטר מהתקף לב כשהיה בן 44 (ואני נותרתי יתום מאב בהיותי בן 4.5), אמי, שמחה, נפטרה בשנת 1992 בישראל בשיבה טובה בגיל 94. אני בן הזקונים במשפחתי ויש לי ששה אחים ושתי אחיות. שמותיהם מהגדול לקטן: נאג'י, מאיר, סביחה, נסימה, אברהם, משה, דוד ויוסי. (רובם נפטרו, רק דוד ויוסי חיים היום).

בילדותי גרנו בבית גדול בעיר נצריה בעיראק. בשנות ה-50 של המאה הקודמת עברנו לגור בעיר בגדד.

אני פריאל,

שמות הורי עזרא ונג'יה. אבי, עזרא, נפטר בגיל 85 בשנת 1975 ואמי, נג'יה, נפטרה בגיל 86 בשנת 2010. אני בת בכורה למשפחה בת 7 ילדים (5 בנות ו-2 בנים): סיגל, פדיה, איבון, אברהם, איציק וויויאן. (3 מתוכם חיים היום בארה"ב)

כמו פואד, גם לנו היה בת גדול בנצריה, שם הכירו המשפחות שלנו, וכמו המשפחה של פואד, גם אנחנו עברנו לבגדד בשנות ה-50, אחרי שמרבית יהודי עיראק עלו לישראל ומי שנשאר שם, מכל מיני סיבות התרכז בעיר בגדד.

ילדות וגיל ההתבגרות

פואד: בשנות ילדותי המוקדמות הייתי בבית עם אמא שלי. אחרי שאבי נפטר הייתי במסגרת חינוכית דומה לגן ועקב האילוצים כבר בגיל חמש נכנסתי לכיתה א'. אני לא זוכר משחקים מיוחדים ששיחקנו בילדות, אני זוכר שבית הספר היסודי שלי נקרא "מדרסה אל מרכזיה" כלומר – "בית הספר המרכזי". למדנו את אותם מקצועות שלומדים היום ואני הכי אהבתי מתמטיקה והיסטוריה, הייתי תלמיד מצוין, הקפיצו אותי כיתות וכבר כשהייתי בן 14 או 15, גמרתי את לימודיי התיכוניים. בהיותי בן 13, לא חגגו לי בר מצווה בגלל שאבי נפטר בגיל צעיר, כפי שהסברתי קודם, ולא הייתה הרבה שמחה בבית.

פריאל: אני, לעומת סבא, לא זוכרת שהייתי בגן. לא זכורים לי משחקים מיוחדים,אבל כן אהבתי עבודות יצירה, ריקמה ותפירה. גם אני למדתי ב"מדרסה אל מרכזיה", אבל בזמננו, הפרידו בין בנות לבנים, אז לא היינו ביחד, אבל כן באותו בית ספר. אני הכי אהבתי אומנות ותפירה. עם סיום לימודיי התיכוניים,למדתי להיות גננת.

באותם ימים, לא היה מקובל לחגוג בת מצווה לבנות, אז לא חגגו לי.

הקמת משפחה

פואד: פעם היה חשוב לשמור על יחסים טובים בין המשפחות כדי לשמור על כבוד המשפחה, אז אנחנו הכרנו בגלל שהמשפחות שלנו הכירו, וכשהיה רצון לחתונה, זה קרה. בני דודי שאלו אותי מה אני חושב על פריאל ואמרתי שאני מחבב אותה ושאני חושב שזה מתאים לי. אחר כך, הלכנו לבאבא עזרא,אביה של פריאל, ושאלנו אותו אם אני יכול לקחת את ידה (להתחתן איתה) והוא הסכים.

הייתה תקופה בת 4-3 חודשים בין האירוסים לחתונה, שבה הכרנו אחד את השני. וכשהחלטנו סופית על חתונה, עשינו חינה והזמנו אנשים, ואחר כך, חתונה בבית הכנסת. כשנולד לנו פעם ראשונה ילד, יותר נכון ילדה, הרגשנו שמחה גדולה, עשינו מסיבה וכולם היו מאושרים, וכיום, יש לנו 4 ילדים נפלאים!

פריאל: הכרנו בזכות הקשרים בין המשפחות שלנו,שהיו יחסים מאוד טובים. אחרי שפואד ביקש את ידי מאבי, באבא עזרא בא אלי, אמר לי שפואד ביקש את ידי ושאל אותי מה דעתי. הוא אמר שפואד הוא אדם יקר ומכובד, ואז עצרתי אותו ואמרתי לו שלא חשוב כסף, העיקר אדם ישר ומכובד שיכבד את אישתו ותמיד ידאג לה. משם הכל הסתדר, ופואד לקח את ידי והתארסנו. התחתנו בבית כנסת, מה שהיה נהוג פעם, היו הרבה אנשים והיה שמח. כשילדתי את ילדתי הראשונה, היה שמחה וששון, עשינו מסיבה גדולה וחגגנו "כאילו אין מחר!". וכיום, יש לנו שתי בנות מופלאות ושני בנים מופלאים שתמיד דואגים לנו.

עלייה ארצה

פואד: עלינו כשהייתי בן 34, פריאל הייתה בת 31.5, ילדתנו הייתה בת 6.5.

בשנת 1950, ראש הממשלה בעיראק היה נורי א-סעיד, ששנא את היהודים, והוא אמר שמי שיהודי ורוצה לצאת מעיראק, צריך לעזוב הכל, לקחת את בגדיו, 50 דינאר (בזמנו שווה 100 דולר) ויזרוק את הכל. חלק עזבו וחלק נשארו בגלל שלא היו מוכנים לעזוב או בגלל שלא רצו לוותר על הכסף. אנחנו נשארנו בגלל שאחד מאחיי היה בכלא בגלל היותו יהודי, וגם אני הייתי בכלא מאותה סיבה בדיוק. הוא נכנס לכלא ל-8 שנים. כשסיים את מאסרו בשנת 1958, היה מהפכה לגבי יהודי עיראק, לפני המהפכה הרגשנו כמו אזרחים רגילים, אחריה הרגשנו שונים.

כך בשנת 1969, ב-27 לינואר, מתחילים לתלות את היהודים,אחד אחד. תלו 10 יהודים בכיכר בבגדד! זה היה או למות, או לברוח…  ברחנו,אבל בריחה לא הייתה דבר קל. הצלחנו רק בזכות ישראל, ברחנו לגבול הצפוני של עיראק עם פרס (איראן של ימינו), ומשם ברחנו. לפרס היה שלום עם ישראל באותו זמן,הנשיא שלהם אהב את היהודים. סך הכל היינו בפרס שבועיים בערך, בבית מלון מפואר. היינו אמורים לעלות על אוטובוס לאיראן ומשם טיסה לישראל, ובאותו זמן פריאל הייתה בהריון עם ילדינו השני, בחודש שביעי, והאחראי על הביטחון בפרס ראה אותנו, ואמר לנו שלא ניסע את כל הדרך הזאת באוטובוס ושניקח מטוס, הם דאגו לפריאל. שילמנו על כרטיסים מכספנו האישי, הגענו ארצה ולקח לנו בערך כ-3 שבועות להגיע. עלינו יחד עם מאמא נג'יה, אמה של פריאל, איציק ואיבון, אחיה ואחותה, וילדתנו הראשונה, תקווה. אצלי כל המשפחה כבר עלתה ארצה. מצבנו היה מצוין, מבחינה בריאותית, כלכלית, וכו'. כשסוף סוף הגענו ארצה, התרגשנו מאוד, זה היה כאילו נולד לנו ילד חדש. נתנו לי סיכת "אסיר ציון" בגלל שהייתי בכלא בעיראק בגלל היותי יהודי.

בהתחלה היה קשה, אין מה להגיד, אבל המדינה עזרה לנו וסידרה לנו דירה ועבודה, הסתדרנו בסופו של דבר. הממשלה עזרה לנו מאוד וגם לכל שאר העולים החדשים, וכל מי שאומר שהם לא עוזרים, שקרן. הדבר הראשון שאהבנו בארץ היה החופש! סוף סוף היה לנו חופש! באותו הרגע גם קיבלנו תעודת זהות, יכולנו להצביע! אין דבר מכובד יותר מאשר להיות אזרח שווה בין שווים.

פואד ופריאל בצעירותם

פעם, ידענו רק ערבית ואנגלית, התפללנו בעברית, אבל לא הבנו מה אנחנו אומרים, אז שלחו אותנו ל"אולפן" לששה חודשים וגם למדנו תוך כדי מהילדים שלנו. החלטנו לגור בתל אביב בגלל שבאותו זמן הייתי מנהל חשבונות תעשייתי, ואני בחרתי להיות סוחר, על דעת עצמי. אז מצאתי בת"א מפעל, קניתי אותו, והיה לנו מפעל תפירה גדול, אבל היינו צריכים לסגור אותו בגלל שהתחילו לקנות יותר בגדים מסין. כיום יש לנו חנות קטנה לתפירה ותיקונים בת"א.

צבא

פריאל: אני לא התגייסתי, הייתי צריכה להישאר בבית עם הילדים.

פואד: התגייסתי כשהייתי בן 35. אהבתי ללכת לצבא ולשרת את המדינה. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים בתור " מסייע לחימה" וגם עשיתי תורנות. בשנת  1991, בזמן מלחמת המפרץ, התנדבתי להאזין לאויבים שדיברו ערבית ותירגמתי למודיעין. לפני שהתחילו המלחמות הייתי בבית עם משפחתי, ואז קראו לי לעזור. השתחררתי מהצבא בשנת 1991.

פואד ופריאל היום

הזוית האישית

סבא פואד וסבתא פריאל: שמחנו מאוד לקחת חלק בתהליך זה ולהעלות זיכרונות, לספר את סיפורנו שוב ולבלות עוד זמן עם הנכדים.

הנכדה רומי: היה ממש כיף לשמוע שוב את סיפור העלייה ולבלות יותר זמן עם סבי וסבתי. אני מקווה שיהיו לי עוד המון הזדמנויות לשמוע את הסיפור שוב ולהתרגש מחדש.