מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר כרכור שבעירק לאמי רג'ינה (שנת לידה – 1900) ולאבי יוסף (שנת לידה – 1895). בשנת 1951 בהיותי בן 10 החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. הזיכרונות שלי מועטים מימי העלייה, אך אני זוכרת כי כל המשפחה עלתה לארץ: הוריי, אחיי ואני. משפחתי מנתה שלושה אחים: אהרון ז"ל, משה ז"ל, אני – סבא שלמה, וארבע אחיותיי: סביחה, הלה ז"ל, גולייט ואיבון.

בשנת 1951, שנת העלייה של משפחתי, עלו עוד המון יהודים מעירק. עלייה זו נקראה "מבצע עולי בבל / או מבצע עזרא ונחמיה". באותה תקופה הייתה אסורה היציאה של יהודים מעיראק, אך לאחר שממשלת עירק נתנה אישור ליהודים לעזוב את המדינה, דאגה הסוכנות היהודית להוציא במהירות את מי שרק היה אפשר. למשפחתי לא היה הרבה זמן ואפשרות להתארגן לעזיבה ולכן הוריי לקחו עימם מעט מאוד חפצים לקיום בסיסי, כמו מכתש ועלי, פתיליה, מגש מכסף, מעט סירים וכוס קידוש מכסף שעד היום משמשת אותנו בקידוש שבת  וחגים. את כל כספם וחפצים יקרי הערך נאלצנו להשאיר שם.

כוס הקידוש מכסף שהגיע עם הורי מעיראק

מגש מכסף שהגיע עם הורי מעירק

אני זוכר, שבעיראק גרנו במבנים עגולים מסביב לחצר משותפת לכמה משפחות יחד הנראים כמו **חאן, רואים את המבנה מאחור.

 מימין לשמאל: אחיי, אהרון ומשה ואחותי סביחה

סבתא שלי חביבה

אבא שלי – סבא רבא של מיקה – יוסף

דיברנו ערבית ולמדנו בבית מדרש. הלימוד בבית המדרש היה נוקשה וקיבלנו מכות על הידיים בכדי שנקשיב ונלמד. מנהג מיוחד שזכור לי, הוא לאחר חג הפסח  היינו מביאים שיבולים של חיטה ומכים אחד את השני על  מנת לברך בשנה ירוקה ופורייה. "סנתאק' חידרה" – שנה ירוקה.

כשעלינו לארץ הגענו לראשונה לשער עלייה בחיפה ומשם עברנו לטבריה למעברת הפחונים. בשל תנאי  מזג האוויר באזור סבלנו מאוד ו"ברחנו" *למעברה בפרדס חנה ששם היינו תקופה ארוכה יותר. גם שם גרנו בתנאים לא קלים: גרנו באוהלים עגולים גדולים שנועדו לכל משפחה, המקלחות היו משותפות לכל המשפחות באזור. אני אפילו זוכר שהיה יום גשום במיוחד ורוחות חזקות מאוד עד שהאוהל של משפחתי עף ונאלצנו לאסוף את חפצינו ולישון במקלחות המשותפות.

מהמעברה עברנו להרצליה לבית קטנטן. למרות שהבית היה קטן מאוד השמחה בלב הייתה גדולה. למדתי בבית הספר א.ד. גורדון, לצערי אני לא זוכר את חבריי לכיתה. גם אני כמו כל הילדים הייתי בתנועת הנוער – מחנות עולים.

המשחקים ששיחקנו בילדותנו בעיקר היו משחקי רחוב: גולות, 3 מקלות, הקפות, כדורגל בעיקר משחקי ספורט, בתקופתנו לא היו משחקים בעלי ערך כספי או אמצעים לקנות משחקים ולכן היינו מסתפקים במה שיש והיינו מאושרים מאוד.

את סבתא של מיקה, לוסי הכרתי אצל זוג חברים, שעשו לנו הכרה – שידוך ולאחר 3 חודשי הכירות החלטנו להתחתן. הייתה חתונה באולמי "לחיים" בתל אביב בשנת 1971. כיום יש לנו 3 ילדים וחמישה נכדים, אנחנו עדיין מתגוררים בהרצליה והבילוי העיקרי שעושה לנו טוב בחיים הוא בילוי עם הנכדים והילדים. אם משלבים בילוי זה עם הים אז הכול ממש מושלם. אני מאוד אוהב ללכת לים ולשחות מאז שאני ילד, זה גורם לי רוגע ושלווה.

הקשר הישראלי שלי – המעברה

כשעליתי מעירק לארץ ישראל, הגעתי ישר למחנה עולים בפרדס חנה. באחד מימות החורף הקשים, היה זה יום גשום עם רוחות חזקות, עף לנו האוהל בו גרנו, ומצאנו את עצמנו חשופים תחת כיפת השמיים. נרטבנו עד לשת עצמותינו והיה לנו קר מאוד. מאחר וידענו שלא רחוק מהמאהל שלנו יש מקלחות ציבוריות, העברנו את כול הציוד שלנו לשם והתמקמנו שם לזמן מסוים. לאחר כמה ימים דאגו לנו לאוהלים חדשים.

זיכרון זה חקוק בראשי לעד.

העשרה – מחנה העולים בפרדס חנה

ביו פרדס חנה לבנימינה התקיימו מחנות צבא גדולים של הצבא הבריטי אשר בשיאם הכילו 20,000 חיילים‏. בתחילת 1948 הצליחו אנשי ההגנה בפרדס חנה לשכנע את הבריטים להשאיר את המבנים במחנה לצורך קליטת עלייה, ועם נסיגת הבריטים המחנה הוסב לארבעה מחנות עולים‏. באוקטובר 1948 שכנו במחנה בפרדס חנה כ-4,500 עולים – כמחצית הקיבולת של המחנה‏, ומתחילת 1949 שכנו במחנה 10,000 עולים שגרו בצריפים ובאוהלים כאשר נעשה מאמץ שהנשים והילדים ישוכנו בצריפים‏. במחנה הייתה מרפאה עם 200 מיטות, מאה למבוגרים ומאה לילדים‏. בקיץ 1950 היו מחנה בית ליד (מעברת שבות עם) ומחנה העולים בפרדס חנה שני המחנות אליהם נשלחו העולים שלא הייתה להם זכות מיוחדת להישלח למחנה קרוב לאחת הערים‏. לקראת סוף שנת 1950 שהו בארבעת המחנות כ-15,000 נפש. בנוסף, הוקמו ליד מחנות העולים שתי מעברות‏.

הזוית האישית

סבא שלמה: בעבר לא היו דרישות ובכל זאת נהנינו מכל מה שהיה לנו.

הנכדה מיקה: זה מרגש מאוד ועצוב שלא היו להם משחקים כמו שלנו.