מאגר סיפורי מורשת

אני ג'ולייט חזום, נולדתי בשנת 1927, בט"ו בשבט בערך, לאמא שלי קראו רחל ולאבא שלי קראו כדורי.

הייתי הילדה הגדולה בבית אבל להוריי היו שני ילדים לפני שנפטרו  בגיל שבוע-שבועיים ולכן כשנולדתי ונשארתי בחיים, הייתה שמחה גדולה להורים ופינקו אותי ושמרו עליי מאוד מאוד מאוד. אבי כדורי בעל מכולת ואמי רחל, לא עבדה. בערך כשהייתי בת 5-6 המחסן סחורות של אבי נשרף. לא היה מקובל בעיראק שנשים יעבדו מחוץ לבית, אמי רצתה לסייע בפרנסה, החלה לרקום נדוניות לכלות, עבדה בתוך הבית. היינו 6 אחים – ארבעה בנים – עזרא, אשר, אברהם ועובדיה ושתי בנות- רותי ואני.

למדתי בבית ספר טוב בעיר, כל בוקר בתחילת היום, היינו עומדים כל הילדים ועושים התעמלות בחצר, 15 דקות בערך, מתיחות, קפיצות, הליכה במקום, הרמת ידיים וכו'. ורק אז היה צלצול והיינו נכנסים לכיתות. זה היה בית ספר עם משמעת, היינו מפחדים מהמורה, אסור היה למשל, ללעוס מסטיק, פעם המורה תפסה אותי כשלעסתי מסטיק, ואמרה לי לזרוק, מהפחד בלעתי אותו. פחדתי שתרביץ לי ביד עם המקל. המורה הייתה מרביצה כשעשינו דברים לא טובים כמו לדבר בשיעור, היתה קוראת לנו ומרביצה על היד עם הסרגל. בעיקר היו מפחידים אותנו עם המכה.

בית הספר היה משותף יהודים עם מוסלמים. הילקוט היה כבד מאד, וקשה היה לסחוב אותו. למדנו ערבית, אנגלית, ועברית, חשבון, תנ"ך ומלאכת יד. כשהגיעו לכיתה ב' אסרו ללמד עברית, וההורים הביאו לי מורה הביתה שלימד אותי עברית. אנגלית התחלנו בכיתה ד'. עברית למדתי בבית אחרי הצהרים, פעמיים בשבוע, מורה פרטי רק לי. כי האחים שלי היו קטנים. האחים שלי למדו מאבא שלי עברית וגם כשהלכו איתו לבית הכנסת. הייתי חלשה בחשבון, ציון נמוך, הייתי כועסת על עצמי, ההורים לא כעסו עלי על זה. הכי אהבתי שיעור מלאכה שבו למדנו לתפור לסרוג ולרקום. לא אהבתי שיעור חשבון, גם לא הייתי טובה במקצוע הזה. בתום הלימודים, היינו חוזרים הביתה לאוכל ולהכין שעורים. אחרי הצהרים הייתי הולכת לחברות מדברות, משחקות ומכינות שיעורים. הייתי ילדה מפונקת, אולם כשלמדתי לרקום, הייתי מסייעת לאמי לרקום נדוניות, ואף בגיל 12, סרגתי לאחותי הקטנה שמלה ובבית הספר מאד התרגשו מזה והראו לכולם. למדתי עד כיתה ח'.

הבנות – היינו סגורות בבית, אסור היה לצאת עם חבר, כי זה בושה, שמרו על הכבוד של הבנות, הלכתי עם אחי לבית קפה או לקולנוע. הבנות הלכו לבית הכנסת רק בחגים. הייתי הולכת עם  אמא שלי והדודות שגרו קרוב אלינו, לבית הכנסת, ועזרת נשים היתה למעלה. לכל שכונה היה בית כנסת. בחג התלבשנו יפה, עם תכשיטים. שנראה יפה. ממש חגיגה. את הבגדים היתה תופרת לנו תופרת מיוחדת. כל חג קיבלנו בגד חדש.

כשהגעתי לגיל 17 אמא שלי דאגה שאשאר בלי חבר, בחרה לי בעל שהוא גם היה דוד שלי. לא רציתי את סלים. רציתי ללמוד, לא רציתי להתחתן. אבא שלי אמר שזה עוול לחתן אותי בגיל צעיר, אבל אמא שלי קבעה. נשאתי לו!

לא היתה אהבה, היה כבוד. הוא היה עצבני, עקשן, כועס. כשהיה כועס, היה הופך כל מה שלידו, גם אם היינו באמצע האוכל ומשהו הכעיס אותו – היה זורק את כל מה שעל השולחן על הרצפה. פעם, בארוחת השבת, אחד הילדים עשה משהו שהרגיז אותו, והוא התחיל לצעוק ולקלל. נמאס לי, אז צעקתי גם, וזרקתי את כל האוכל על הרצפה, כמו שהוא היה עושה. מאז, גם כשהוא היה כועס, יותר הוא לא זרק דברים. הוא הבין!

גרנו בבית אחד עם הורי, ועם דודים שלי נעימה ונעים, גורז'י והלה. לכל משפחה היה חדר והמטבח היה משותף לכולם.  בעיראק נולדו לנו שני ילדים – סמי וצביה (כשהיא נולדה קראנו לה אוליביה, על שם שחקנית קולנוע שאהבתי, כשהגענו לישראל, אחרי שצחקו עליה בבית הספר על השם, היא החליפה אותו לשם צביה).

באותה תקופה הוקמה מדינת ישראל ורצינו לעלות לארץ. חלק מהאנשים עלו לארץ בצורה בלתי לגלית, ברחו בלילה, לאיראן ומשם לישראל. זה היה מפחיד, אם היו תופסים אותם מחזירים אותם לעירק שמים אותם בבית סוהר ומענים אותם. אחותי רותי ואח שלי אשר עלו ככה לארץ. אחרי שבוע, אמא שלי התגעגעה אליהם והחליטה שגם היא, אבא שלי ושני האחים שלי הקטנים יעלו לארץ בהברחה. אחרי פעמיים שהמבריחים לא הגיעו (בגלל חיפושים שבוצעו בלילות אחרי מבריחים) הגיע המבריח עם המשאית, אמא שלי והאחים שלי עלו על המשאית, ואז המבריח אמר שאין מקום ואבא שלי, יהיה בפעם הבאה. אבל אז סגרו את הגבולות וכבר אי אפשר היה לברוח, ואבא שלי נשאר איתנו עד שעלינו. כשאמא שלי הגיעה לפרס (איראן) עם הילדים, היא לקחה איתה הרבה כסף (מעיראק) וגם זהב.

אנשים מהסוכנות אמרו לה שהכסף לא מתאים לישראל ושמסוכן שתהיה עם הזהב, שתתן להם, ובארץ הם יתנו לה כסף של ישראל ויחזירו לה את הזהב, אמא שלי לא נתנה להם הכל, אמרה שיש לה ילדים קטנים, והשאירה אצלה קצת. כשהגיעה לארץ לא קיבלה כלום. האנשים של הסוכנות פשוט גנבו לה את הכסף. בזכות זה ששמרה קצת, היה לה קצת יותר קל להסתדר כשהגיעה לארץ.

היות והיו לי ילדים קטנים, פחדתי לברוח בצורה כזאת חיכיתי עד שיהיה אפשר לעלות בצורה חוקית אז פתאום הודיעו לנו אחרי חצי שנה מי שרוצה לעלות לישראל יכול להירשם, הלכתי להירשם, אבל סלים, בעלי, לא הסכים (הוא אמר שזו הדרך של השלטונות לגלות מי ציוני, ופחד שיעצרו אותנו) אמרתי לו מה שיהיה לכולם יהיה גם לי, ונרשמתי. חיכינו עד שהגיע התור שלנו לעלות לארץ. חיכינו כמעט שנה עד שהגיע תורנו (מי ששילם שוחד  הקדימו לו את התור לעליה) לכל אחד היה מותר לקחת מזוודה במשקל 50 ק"ג. לא כולל לילדים, הם היו יחד עם ההורים.

 

הגענו לשדה התעופה בלילה, במטוס מבגדאד לישראל, ומשדה התעופה לקחו אותנו במשאית למחנה עולים "שער עליה" שם נשארנו שבוע-שבועיים, ואח"כ סידרו אותנו למעברה "זקיה א'", ליד אור יהודה. קיבלנו אוהל וגרנו סלים, אני והילדים. היה זוועה לגור באוהל היה מפחיד. כל האדמה היתה אדמה של פרדס, לא ישרה ובוץ, אז שפכתי מים על האדמה ויישרתי והידקתי אותה בידיים שיהיה ישר ונוח לדרוך על זה בתוך האוהל.

הגענו באפריל וגרנו שם עד יוני. כל הזמן בכיתי. לבעלי לא היתה עבודה, כל יום הלך ללשכה לחפש עבודה, שלחו אותו לעבוד בסלילת כבישים. הוא לא הסכים כי רצה לעבוד בעבודה שלו, בדפוס. שלושה חודשים היינו במעברה. אחרי חודשיים הוא  קיבל עבודה בדפוס בתל אביב, לפעמים משמרות יום ולפעמים בלילה, וכשעבד בלילה, נשארתי לבד, ופחדתי להשאר לבד בלילה, היתה משפחה עיראקית , שהכירו אותי מעיראק, שלחו את הבת שלהם לישון איתי, היא היתה בת 14. קראו לה ברטין.

בבוקר כשחילקו אוכל, היו הרבה מרוקאים ותוניסאים במעברה, וכשחילקו אוכל הם היו רצים ראשונים, כשהגעתי הרבה פעמים, כבר לא היה לי, חזרתי לאוהל, בלי לחם, בוכה, אין אוכל לילדים, אמרתי לעצמי, אי אפשר ככה, אני צריכה להילחם, לדחוף, לקבל אוכל לילדים שלי. בשביל מים למשל, צריך היה למלא בדליים. הייתי הולכת עם שני דליים, למחנה הצבאי מעבר לכביש (מחנה תל השומר של היום) למלא מים, וחוזרת לאוהל. שירותים היו רחוק מהאוהל.

לבעלי, שהיה אדם מבוגר, היה יותר קשה להסתגל לחוקים ולחיים האחרים. פעם שלחתי אותו, במקומי, להביא חלב. הוא בא עם הסיר, ראה את מחלק החלב, ומיד ניגש אליו. התחילו דחיפות וצעקות כי הוא לא מחכה בתור. הוא לא הבין מה כל הסיפור הזה, מחלק החלב במקום להסביר לו, לקח את הסיר שלו וזרק אותו על הרצפה. בתגובה, בעלי, מרוב כעס ובושה, בעט בכד החלב הגדול והפך אותו, וכל החלב של כל המעברה נשפך, והיתה מהומה גדולה ואפילו הזמינו משטרה. כל שבוע הייתי בוכה לאמא שלי. אמא שלי אמרה: "אי אפשר ככה, את תמותי מהבכי", לקחה הלוואה מהמשפחה והשכירה לי חדר קטן בשכונת שפירא בתל אביב קרוב אליה.

אמרו לנו, אם תישארו במעברה, תקבלו שיכון, אז בעלי סלים לא רצה לאבד את הזכות לשיכון, הוא לא רצה להעביר את הזכויות שלו לתל אביב, כי חשב שככה נשאר זכאים לשיכון, כי כאילו נשארנו במעברה, חצי שנה השאיר את הזכויות במעברה, והיה הולך כל שבוע עד למעברה ברגל להביא את האוכל לצריף שגרנו בו. עד שהבין שלא יקבל שיכון ולא כלום. החדר שגרנו בשכונת שפירה ליד ההורים שלי, היה למעשה בית של אשכנזים, שהם בנו תוספת בצמוד עם קירות מעץ ולמעשה זה היה חדר בגודל של החדר שינה שלי היום, שחלק מהקירות מאבן של הבית המקורי וחלק מעץ. וככה גרנו שם שלוש שנים סלים אני עם סמי וצביה וגם דליה נולדה שם. אחרי שלוש שנים עברנו לדירה של חדר וחצי עם מטבחון ושירותים בדירה, שם גרנו שבע שנים עד שעברנו לדירה בה אני גרה עד היום בקריית שלום, דירה של 3 חדרים. הרגשנו שאנחנו חיים בארמון של ממש.

בעלי סלים היה עובד בדפוס אבל זה לא הספיק לפרנסה, אז עוד בשכונת שפירא התחלתי לעבוד בתפירה. בהתחלה רק הייתי מתקנת מצעים ודברים פשוטים ועם הזמן התחלתי לתפור בגדים (שמלות, חצאיות, מעילים, חולצות, מכנסיים) מדוגמאות שהיו לי בז'ורנלים (עיתונים עם דוגמאות וגזרות של בגדים) וכך כשסמי וצביה הכנו שיעורים הייתי תופרת לידם ואם הגיעה אישה למדידות הם היו צריכים להפסיק שיעורים לצאת החוצה ולחזור אחר כך. כשעברנו לקריית שלום הייתי עובדת שלוש פעמים בשבוע בחוץ בתפירה, מי שהיתה לה מכונת תפירה, הייתי הולכת אליה, היא היתה בוחרת דוגמה של שמלות מהז'ורנלים, והייתי תופרת לה שתי שמלות. את המכפלת, והכפתורים, היא היתה כבר מוסיפה לבד. וככה כל פעם, 8 שעות תפרתי, וחזרתי הביתה.

כשהילדים גדלו (סמי היה בערך בן 15) נמאס לי מהתפירה, והפסקתי לעבוד, אבל אחרי שנה בערך בבית, היה לי משעמם, חברה הציעה לי להיות סדרנית של "עלית" בסופר, הייתי מקבלת ארגזים עם מוצרים (ופלים, שוקולדים, סוכריות, קפה וכאלה דברים) והייתי שמה מחירים ומסדרת במדפים, כשהיו לי נכדים הם היו באים בחופש לעזור לי בעבודה, כך גם ליאור וכרמית. בזה עבדתי עד לגיל 60 ויצאתי לפנסיה. בהתחלה ישבתי בבית ולא עבדתי, אבל היה לי משעמם, אז צביה, בתי, שעבדה בבית ספר הציעה לי לשמור על תינוק של אחת המורות שילדה והיתה צריכה לחזור ללמד אחרי 3 חודשים, וככה שמרתי עליו עד שהלך לגן, והיא המליצה עלי למורה אחרת, וכך 8-9 שנים, שמרתי על ילדים, 5 שעות ביום. אז בעלי כבר היה זקן וחולה והפסקתי לעבוד בחוץ וטיפלתי בו עד שנפטר בשנת 2005 (הוא נולד בשנת 1901).

במקביל, כל השנים התנדבתי – בהתחלה התנדבתי כמה שנים בצבא, בבסיס תל השומר, כל מה שביקשו, עשינו, מיינו כביסה של חיילים, היינו אורזים מנות קרב ועוד. אח"כ התנדבתי כמה שנים בביטוח לאומי, הייתי הולכת לבקר קשישים, משמשת להם אוזן קשבת, ושלא יהיו לבד. אם היו בעיות, הייתי מספר בביטוח הלאומי, ומנסה לעזור להם. (בזה המשכתי הרבה שנים, עד לגיל 87/88) מזה כעשר שנים אני מתנדבת כסבתא של הגן הסמוך לביתי, אני מגיעה לגן פעם בשבוע, מסבירה לילדים על זהירות בדרכים, ומשתתפת בכל פעילויות הגן, מסיבות וכאלה דברים. תופרת להם בגדים לבובות וכל מה שאני יכולה.

ובזמני הפנוי אני הולכת למועדון קשישים בשכונה, יושבת עם חברות, מדברות, משתתפת בחוג התעמלות, סורגת, רוקמת ותופרת.

כל השנים אני גם תופרת סורגת ורוקמת דברים, בהתחלה לילדים שלי, אח"כ לנכדים, והיום לנינים שלי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".