מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באביב של 1948 בעיר ברשוב שברומניה.

הורי חזרו לא מזמן ממחנות העבודה ברוסיה בהם הועבדו בפרך, בתחילה על ידי הגרמנים  ולבסוף על ידי

הצבא הרוסי. בשנת 1960, לאחר אחד עשרה שנה של המתנה לאישור יציאה קיבלנו את ההיתרים ושלושתנו:

אמא, אבא ואני יצאנו בדרכנו הארוכה לישראל. בעשרים למרץ הגענו לארץ.

 

הכול היה מוזר לנו ,אנחנו לא מבינים את השפה לא מכירים את האוכל  ועצי דקל לא מוכרים לנו מסביב.

אנחנו בדרך לתל אביב רק  חול ועוד חול… ואני חושב שאנחנו באפריקה ושהנמרים עוד מעט יגיעו לאוטובוס…  

בארץ עברנו כרגיל את המסלול הקשה של קליטה עם שפה חדשה עם מערכת חינוך שונה ואפילו אוכל שונה.

 

המשך המסלול שלי היה במוסד של עליית הנוער, לימודים בבית ספר יסודי, לימודי תיכון בפנימייה צבאית בעכו ,

שירות צבאי בחיל הים והמשך בבית הספר להנדסאים. בעת לימודי בבית הספר להנדסאים בחיפה התחלתי

את עבודתי, בניית עגורנים ומכונות למחצבות.

 

התחנה הבאה הייתה ניהול בתחום הטכני במפעל קטן ישקר, בצפון הארץ שייצר כלי חיתוך לתעשיית המתכת, בעיקר לתעשייה המקומית. זה היה בשנת 1981 ומשבר קשה עבר על הארץ וכלכלתה. במפעל הזה החלה

בשבילי תקופה של עניין רב, הישגים וגידול עצומים של החברה ובשבילי סלילת דרך לתפקידים רבים ומגוונים

בניהול. התמחיתי גם בייצוא סחורות ובשירות לקוחות ולבסוף ב -1998 יצאנו סבתא של איתמר ואני , לברזיל למשימת הניהול הראשונה שלי בחו"ל.

 

שלוש שנים חיינו בברזיל.

 

במסגרת עבודתי מכרתי את המוצרים שייצרנו בישראל –  בעיקר לתעשיית המכוניות הברזילאית שהייתה

צמאה לשיטות ייצור מודרניות על מנת לייצר ולמכור מכוניות למאה ושבעים מיליון תושביה ואכן עשינו זאת

והחברה שגשגה והצליחה להגיע למטרותיה העסקיות. בינואר 2001 יצאנו לקוריאה הדרומית להרפתקאה

הגדולה בחיי שהסתיימה רק בשנה שעברה (2013) .

 

מסע היה גם הפעם לתוך תרבות שונה לחלוטין מן השתיים הקודמות שהכרתי כבר. הפעם 'צללנו' לתוך

התרבות של מזרח אסיה – מסורת, חינוך, אוכל ודת בני אלפי שנים. בעבודה הייתה הצלחה והמפעל גדל

שנה בשנה גם במספר העובדים ושמעו הגיע לכל רחבי קוריאה והעולם ומבקרים רבים באו לחזות בהצלחה.

בשבילי אישית תקופה זאת הייתה לניסיון המעניין ביותר שהייתי רוצה להמשיך בו עד אין קץ.

 

ואז הגיעה קריאה נוספת ובעצם הייתה זאת מקהלה של קריאות: "סבא בוא הביתה…הגיע הזמן לחזור."..

ושוב מתחיל אתגר והפעם באמת הכי גדול והכי כייפי בחיי והוא להיות עם משפחתי בארץ, עם ילדי כלותיי ועם

נכדי ונכדותיי.  

 

כיום סבא משה חיי בארץ, מנהל מפעל אבקות בנאות חובב ומבקר אותנו מדי שבוע עוזר לנו ואנחנו עוזרים

לו ומשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר יגאל אלון, עם הנכד איתמר.

תשע"ד