מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעגלים בחייה של סבתא רותי

סבתא רות ועילי במפגש הקשר הרב דורי
סבתא רות בילדותה יחד עם אחותה.
זכרונות ילדות של סבתא מבית ספר עליות ברמת גן

סבתא רותי מספרת:

זיכרונות מבית ספר "עליות" ברמת גן

"בסתיו של שנת 1951 הייתי אז ילדה, עולה חדשה מעיראק, חסרת ביטחון עצמי, חסרת שפה, ביישנית וגלותית, אנטיתזה גמורה לדליה הילדה הצברית בהירת  העיניים וחדת לשון היושבת לידי. בית הספר נקרא אז בית ספר עממי, אלא שעם קליטתם של מספר ילדים  כולם עולים חדשים מעיראק שהתרכזו משום מה ברמת-גן. לכן הוסב שמו של בית הספר "עליות".

זוכרת אני כי בוקר אחד עלה המנהל ד"ר נורדמן על במת הבטון שבחצר בית הספר ולאחר הנפת הדגל  המסורתית ולקול חצוצרה מקרטעת וקריאת הפרק היומי בתהילים (אני הייתי אחד התלמידים שקראה פרק בתהילים ביום רביעי) הכריז בסיפוק ומתוך התפעמות ציונית ממש, כי נוכח הצטרפותם של עולים חדשים לבית הספר ייקרא מעתה שמו עליות" . את אותה בשורה שמענו מפיו של ראש העיר אברהם קריניצקי המנוח. את הנאום שלו סיים כדרכו בפסוק "כי האדם עץ השדה".

בכל יום בשעה 9.45 בדיוק לקול פעמון נחושת שענתבי שמש בית הספר הכל יכול מטלטל אותו בזרועו מעל ראשו כמו תרנגול כפרות, כאן מתחילה ההפסקה הגדולה והיא נמשכת עד שעה 10.05. ראשיתה מוקדש לאוכל בתוך הכיתה והמשכה ליציאה בתוך החצר.

טקס האכילה

בטקס האכילה משתתפים כמה פרטי חובה שהמחסיר אחד מהם מסתכן ברישום "פחות" (כך ניקרא אז לסימן מינוס) ליד שמו. בטור מיוחד המוקדש לאותו פריט בטבלה, אלה היו פרטי חובה והם: מפית אותה פורס התלמיד על השולחן, מגבת לניגוב הידיים והפה, מטפחת מבד ותיק אוכל שאינו אלא שק מבד לבן שמסביב פיתחו כרוך שרוך שאותו מותח אותו כשברצונך לסגור. (זה היה תפקידה של אגודת הבריאות) אלה תלמידים שנבחרו במיוחד למשימה זו (אני הייתי אחת התלמידות שבדקו את הפריטים הנ"ל בהפסקת האוכל כולל הציפורניים כשכפות הידיים היו מונחות על השולחן).

אמי התמודדה עם כל קשיי הקליטה והמעבר מבית מסודר בן עשרה חדרים  בבגדאד לדירה צפופה בת חדר וחצי ברמת גן. בכל יום הייתה צריכה לדאוג לי את כל הפריטים האלה ולא להחסיר אף פריט.

אבי שעוד בהיותנו במעברה נסע לתל- אביב לחפש עבודה שנוכל להתפרנס גם אמי יצאה לעבוד בבית חרושת לתפירה. אני ואחותי נשארנו בבית כלומר ללכת לבית הספר ובחזרה סידרנו את הבית. זה היה בתקופת הצנע חילקו לנו תלושים והיינו הולכים לצרכנייה ומקבלים את המזון שהיו מחלקים בזמנו.

נחזור לבית הספר. הידע הכללי שאני מתכוונת אליו לא קשור דווקא לחומר הנלמד בכיתה או לשליטה בשפה העברית שמטבע הדברים היינו נחותים ביחס אליהם, אלא להשכלה הכללית בנושאים השונים. היום אני יודעת כי אותו פער לא נבע בשל היותם של העולים החדשים אז פרימיטיביים. רבים מבני משפחותינו היו אקדמאיים ובעלי מקצועות חופשיים. אחרי תקופת הסתגלות קצרה בארץ חזרו למקצועותיהם כרופאים, רוקחים, עורכי-דין, עובדי מדינה ועובדי בנק. המנהגים השונים, האוכל, השפה ומשטר הצנע היו להם לזרה. רבים עדיין לא נקלטו בעבודה והאבטלה החלה לכרסם במעמדם כלכלית ומוראלית.

לא פלא, כי באותה תקופה אני וחבריי היינו רחוקים מהאנציקלופדיות לילדים, ספרי ה "למה ומדוע", המילונים, האטלסים שילדי המשפחות הוותיקות בארץ נהנו מהם. אני הלכתי לספרייה ב"בית צבי" שהפכה לבית השני שלי ולא מתוך כפייה אלא מתוך סקרנות ואהבה ללמוד.

מושג שנעלם זה מכבר מנוף בתי-הספר היסודיים בעיר וחבל היא "המסעדה". היא פעלה בתוך בית הספר והגישה יומיום לתלמידים שהוריהם היו מוכנים לשלם סכום סמלי לארוחות צהריים חמות. היום כשאני נזכרת בכך אני מוצאת כי ארוחות אלה היו די בסיסיות ודי פשוטות, אולם אז בהיותי ילדה עולה חדשה שהוריה יצאו לעבודה והייתה תקופת משטר הצנע, ארוחות אלה הילכו עלי קסם, הם היו המפגש הקולינרי הראשון שלי עם המזון הישראלי שאותו לא הכרתי קודם לכן. אוכל המוגש באהבה רבה ע"י אנשים טובים בשעות שהייתי הכי בהם רעבה.

בתחילת שנות ה- 50 המדינה מנהלת משק צנע שעליו הכריזה הממשלה נוכח העלייה הגדולה שהציפה את המדינה  והכריעה את כלכלתה . מצרכי המזון חולקו לאזרחים באמצעות תלושי קיצוב. מוכרים או קונים בשוק שחור נענשו ביד קשה, בין התושבים פרח שוק ה"החלפות". משפחות גדולות ועניות המירו את תלושי  הבשר, העוף והביצים שהוקצבו להם באוכל בסיסי יותר כמו : קמח, שמן, תפו"א ואורז. רק ילדים וזקנים במשפחה  היו זכאים לביצים טריות ואף זו רק פעם בשבוע, חולקו גם אבקות ביצים ואבקות חלב מיובאות.

בצמוד לחצר בית הספר הוקמה המסעדה, חווה חקלאית קטנה, היו בה עצי זית, ערוגות של צנון, בצל ירוק , גזר, כרוב, מלפפונים ועוד. הייתה ערוגה של תות שדה ופרחים, בפתח החווה עמד מחסן שבו היו כלי העבודה לתלמידים, כדי להעניק  חינוך חקלאי ולא סמלי. ימי העבודה בחווה יזכרו כימים של אושר, היבול שהיה נאסף היה עובר למסעדה הצמודה. בכל יום בהפסקה של השעה 12.00 בצהרים התמלא אולם המסעדה בתלמידים מכל הכיתות והיו מורים בודדים שאכלו. הכניסה למסעדה הייתה מותרת רק  לטבחית הראשית שהייתה גם מורה לתזונה לכיתות הגבוהות ולעוזרת שלה חנה הזקנה והטובה וכן לשני תלמידים תורנים שנשלחו יומיום מכיתות ז' ו- ח' בסבב קבוע ועל פי תור לעזור במטבח וגם ללמוד באופן מעשי מקרוב פרק בתזונה. ילדי העולים החדשים נהנו מארוחות אלו במחיר עוד יותר נמוך מסמלי.

כל חודש ההורים היו שולחים שטר של לירה והמזכירה נותנת קבלה בצורת תלוש ארוך וצר, חתום בחתימת המזכירה ליד חותמת בית הספר. על התלוש היה כתוב במספר ובמילים "לירה אחת". אחת המנות האהובות הייתה מנה ראשונה, תפו"א עם מיונז בתוספת אפונה וגזר. טעם המיונז לא היה ידוע ליוצאי עיראק לפני בואם ארצה. מנה ראשונה אחרת שהוגשה ביום חמישי הייתה קציצת דג ענקית מטוגנת בשמן עמוק, צבעה היה חום כהה.

בכיתה ז' שנשלחתי לתורנות במטבח למדתי את סוד הכנתה של הקציצה האהובה שעשויה "מדג פילה". אינני יודעת איזה דג זה. האם זה פילה בקלה או קרפיון או אמנון וכו', לכן אי אפשר לשחזר את טעמה הנפלא של אותה קציצה שהכנו במסעדה. היו עוד מיני מרקים חמים ומנחמים. כמנה עיקרית הוגשו אורז מבושל או פתיתים או פסטה שעליה בזקו קינמון. תוספת מקסימה שנאכלה בתאבון הייתה מנת הפירה.

סבתי הייתה בשלנית מובהקת. היא שלטה בכל סודות המטבח העיראקי, החל בממולאים השונים המשך באורז על כל צבעיו וגווניו, התבשילים החמוצים – מתוקים ה- "תבית" של שבת וכלה באחרון סוגי הקובות. גם המאפים שידעה לעשות היו חגיגה לחך החל מהממולאים בתמרים וכלה במרציפנים  בצורת כוכבים.

המנות האחרונות במסעדה היו פירות העונה חתוכים לקוביות קטנות או ג'לי ירוק או אדום ולפעמים פרוסה מעוגת תפוזים שזה היה יום חג. עוגה זו נאפתה ב"סיר פלא" שזה סיר אלומיניום עם חור באמצע מעין ארובה עם דפנות פנימיות שהבטיחו אפיה גם במרכזה של העוגה.

היה לי רצון עז להשקיע בלימודים ואפילו להצטיין בהם כמו : שיעורי הספורט והצטיינתי במיוחד באתלטיקה קלה. קיבלתי תעודת הצטיינות וגם גביעים.

הקפדתי לבקר בספריית "בית צבי" דרך קבע כדי לנבור באנציקלופדיות שונות ולהצטייד בעוד ידע על החומר הנלמד כדי לשלוף אותו בזמן הנכון בכיתה. בבית הספר הזה רכשתי חברים וחברות שעד היום אנחנו בקשר. כל אחד הלך לדרכו, חלק לרפואה, משפטים, רוקחים, מורים. (לכימיה רק אני הלכתי כי זה עניין אותי ובהמשך עבדתי במחקר ופיתוח).

שם נפגשתי עם בעלי לעתיד, שלמה, הוא למד רוקחות. עם השנים התחתנו. אני עבדתי במכון וולקני לחקר החקלאות במחקר ופיתוח.  התחלתי עם כימיה אנאורגאנית אצל מנהל המחלקה, פרופסור חנן אופנהיימר שהינו חתן פרס ישראל לחקלאות ותמיד כינה אותי כ "עמוד התווך" של המחלקה. אז היינו מחלקה קטנה עם 5 חוקרים ולכל חוקר הייתה מעבדה עם חוקר אחד או שניים. אנחנו היינו המחלקה ששירתה את כל החוקרים שלנו שעבדו מחוץ למכון כמו : ד"ר עמי להב שעבד בגליל ; ד"ר אברהם בן יעקב שעבד בחדרה ; אלי תומר שעבד בגילת. שם במשך הזמן פיתחנו את הזן האבוקדו שעוד היה חדש בארץ, כיוון ששטח הארץ הוא קטן לעומת שטחים נרחבים בארצות חוץ, והיינו אמורים להתחרות בהם, נאלצו למצוא שיטות שונות כמו : מפרים שונים בכדי להגדיל את היבול. כך עם השנים היבולים בארץ הלכו וגדלו והחקלאים התחילו לשווק לחו"ל. לפני הקטיף היו צריכים לעבור דרכנו כדי לקבוע את בשלות הפרי ולשווקו. ההינו מחשבים את זמן הקטיף, גודלו וכמה זמן נותר עוד להמתין לקטיף. במשך הזמן עברנו ממעבדה למעבדה, לשם הדרכת הלבורנטים, כיצד עליהם לבצע את הבדיקה ואת התוצאות שולחים לנו לאישור הקטיף.

40 שנה עבדתי במכון וולקני. שם פיתחנו שיטות מחקר שונות, דהיינו, הגדלת היבול עם האיזוזימים. לאחר מכן עברנו לביולוגיה מולקולארית למציאת תכונות הגנטיות על ידי בדיקת הדנ"א.ב- 40 שנות עבודתי במכון וולקני התחתנתי עם בעלי, שלמה שאת החתונה שלנו ערכנו במכון. אנחנו היינו הזוג הראשון שהתחתן במכון. את ההכנות לקראת החתונה עשינו עם עובדי המכון. כולם נתרמו לעזרתי. חלק בהסעות להבאת כסאות וספסלים, חלק במטבח להכנת התבשילים. על כל ההכנות ניצחה גיסתי לאה.

במהלך עבודתי במכון קיבלתי פעמיים עובד מצטיין. ילדתי 3 בנות וכיום אני סבתא ל- 10 נכדים

הזוית האישית

סבתא רות ועילי  מתעדים סיפורים במפגשי תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

תקופת הצנע
תקופה בה היו חסרים מוצרים בסיסיים.

ציטוטים

”אחרי תקופת הסתגלות חזרו היהודים העירקים למקצועות שבהם עסקו בעירק.“

הקשר הרב דורי