מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעבר לנהרי כוש – יהודי אתיופיה, החזון שהתגשם

משפחה של אבי כעולים חדשים במרכז קליטה עתלית
התמונה מסודן בדרך לארץ ישראל
העלייה לארץ מאתיופיה של אבא שלי

יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים יותר מאלפיים שנה, החלום התגשם בשנות השמונים והתשעים, ואבא שלי "שמואל יוסף" היה חלק מהתגשמות החלום הזה, חלק מקהילה עתיקה שהייתה מנותקת אלפי שנים מעם ישראל. לפי הרב עובדיה יוסף שהסתמך על רבי דויד בן זמרא (רבה של מצרים לפני 600 שנה), יהודי אתיופיה הם משבט דן, שגלו לאתיופיה.

היה זה לילה גשום, המשפחה מתארגנת לאירוע לא שיגרתי, בחוץ התכונה של חשש מצד אחד ומאידך נחישות מאד גדולה להגשים חלום של אלפי שנים, להגיע לארץ הקודש, לירושלים. המסע לעליה לארץ עומד להתחיל, אבא שלי אז בגיל 9 לא מודע עדיין למתרחש, רק מבצע הוראות שהמבוגרים מצווים לעשות. באמצע הלילה "קומו תתלבשו" לוחשת סבתא לאבא והאחים שלו שישנו ביחד,  הבוגרים יותר מצווים להכין את החמורים ואת הסוסים לדרך, סבא שלי סוגר את הדברים האחרונים עם מורי הדרך שנשכרו להוביל אותם אל הגבול ואז המסע הארוך מתחיל.

ההכנות בכלל התחילו הרבה חודשים לפני כאשר יהודי אתיופיה החלו לעלות בהמוניהם לארץ ישראל דרך סודן,  המסע הקשה והמפרך לא פסח גם על אבא שלי ועל משפחתו, השלטון הקומוניסטי באתיופיה לא ראה זאת בעין יפה והחל לנסות לטרפד את העלייה ולעצור יהודים שעולים, ולהכניס אותם לכלא, רבים נתפסו עונו וחזרו על עקבותיהם וחלקם הצליחו לברוח ולהגיע לסודן אחרי תלאות רבות, אבל זה לא הרתיע את סבא שלי לנסות את מזלו ולהגשים את החלום הנכסף.

אבל מיד כבר בהתחלה הייתה תכונה של פחד שמא ילשינו עליהם  ועלולים היו להיתפס, תוך כדי הכנות ומכירת חפצים מהבית החלו השכנים הגויים שלהם לשים לב לשינויים שהתחוללו בבית שלהם היה חשש שמישהו ילשין, ולצערם באמת הלשינו עליהם ולקחו את סבא שלי לכלא, לאחר שבועיים הוא השתחרר בעזרת קשרים, ומיד החליט לברוח עם המשפחה כמה שיותר זריז. סבא שלי תכנן את הבריכה בצורה כזאת שאף אחד מהשכנים לא ירגיש ולא יסגירו אותם, בבוקר מוקדם הלכה סבתא שלי עם הילדים הקטנים לכפר היהודי הכי קרוב, יותר מאוחר הצטרפו אבא שלי ובן דודה שלו עם החמורים לכפר שאליו הלכו סבתא שלי והקטנים, איך שהוא מגיע לשם באמצע היום משקים אותו חלב ומורים לו לישון, יותר מאוחר דוד שלי אליאס הולך עם הדוד שלהם דרבה והסוסים לכיוון אותו כפר יהודי שאבא שלי הלך, מי שנשאר זה דוד שלי דני וסבא שלי ייהודה הם נשארו לעשות סגירות אחרונות, הם השאירו את האור בבית דולק ואת הרדיו פועל ויצאו מהדלת האחורית בחשכה בלי שאף אחד יראה אותם והצטרפו לשאר המשפחה בכפר היהודי, המסע החל באותו לילה, כל המשפחה נעלו עליהם נעלי מסע מאולתרות מצמיגי מכוניות, כדי שלא יתפשו אותם הם היו צרכים ללכת בלילה ולהסתתר ביום, הגשם לא ריחם עלייהם,  והאבנים לא חסו על רגליהם וכל העת נתקלו בהם ברגליהם החשופות בדרך הלא סלולה, אסור היה להם לעשות רעשים כדי לא להתגלות ולא להיתפש רק אנחות כאב נשמעו כל הדרך. באחד ממורדות ההר התגלגלה אבן גדולה  על רגלה של דודה שלי שהייתה בת שבע והיא לא צעקה רק בכתה בכי חרישי ביודעה שאסור לצעוק, וסבתי עליה השלום למרות הפחד והדאגה דרבנה את הגברים להרים את אבן מעל רגלה של דודתי, שבמזל לא נפצעה קשה. אחרי זה הועלת דודתי על סוס להמשך הדרך (סוס אשר נשא אותה ואת דודתי הקטנה ממנה ומת לתדהמתם בגבול סודן בדיוק אחרי שמילא את תפקידו).  ביום השני יותר נכון בלילה השני למסע הם עברו דרך מעבר בוץ ששקעו בו עד ברכיהם ושם אבא שלי איבד את סנדליו שלא היו קשורות היטב, לא אמר לאף אחד כדי לא להטריח את כולם, ושלא תחילו לחפש, והמשיך הלאה בלי נעליים.

ביום השלישי כאשר כבר סכנת השלטונות חלפה, החלו ללכת ביום, בשמש קופחת מעל לראשם. אבא שלי היה הילד הכי קטן שלא רכב על סוס או נישא על ידי מבוגר, על גבו הוא נשא "קושרו" האנג'רה היבשה שיובשה במיוחד לדרך. רגליו הקטנות לא עמדו בקצב הליכתם של המבוגרים, ורגליו היחפות לא עמדו בכאב הפולח את כפות הרגליים, והחל לדדות מידי פעם מאחור וכשראה שכולם מתרחקים רץ באפיסת כוחות כדי שהצליח הדביק את כולם, כך מספר רב של פעמים עד שלא נשאו אותו רגליו עוד ונשאר נופל מאחור. כולם מרוכזים בדרך לא שמו לב אליו, חוץ מאחיו הקטן "בנימין" בן השנתיים, שהיה על כתפו של דוד שלהם דרבה. בנימין החל לבכות ולומר "סמו קרה, סמו קרה" כלומר סמו נשאר (סמו=קיצור השם סמואל שמו של אבא שלי), הדוד שלא הבין ניסה לדובב ולהרגיע אותו, אך בנימין שוב אומר "סמו קרה" הפעם דוד דרבה הבין ומיד החל לחפש את אבא שלי, וקרא לסבא ולכולם לעצור הם חזרו אחורה ומצאו את אבא שלי נופל, הם הרימו אותו וכששאלו מה קרה השיב : "הבטן נדבקת לי לגב" לא היה לו אומץ להגיד שהוא רעב, מיד הביאו לו לאכול מה "קושרו" שהיה על גבו, והמשיכו עד לחניה הבאה, שם סבתא כמו כל פעם הורידה מצרכים, אורז שמן מלח, והכינה מיד אורז חם לכולם.

המשך המסע היה קשה ביותר מיום ליום העייפות התגברה, האוכל הלך ואזל, איכרים עצרו את המשפחה עם נשקים שלופים לדרוש מהם כופר, או דמי מעבר, מורי הדרך דרכו את הנשקים להגן על המשפחה, אך סבא שלי תמיד העדיף להתמקח ושילם לשודדים. בהמשך הגיע לכפר של מורי הדרך, שם המנהיג שלהם נפל למשכב, ונשארו שם כשבועיים. כאשר הרגיש טוב יותר המשיכו במסע, בדרך נתקלו במורדים שנלחמו בשלטון ששלט באתיופיה, והם עזרו להם להתקדם, כמהלך יום אחד מהגבול מורי הדרך שליוו אותם חזרו בחזרה, והם המשיכו עד הגבול בעזרת סוחר בהמות שעשה את דרכו לגבול למכור עם את הסחורה שלו.

בגבול סודן ואתיופיה יש נהר רחב, ושם ראו את הסודנים פעם ראשונה, מראה של גמלים ועליהם אנשים שחורים גבוהים במיוחד. באותו יום הצטרפו למשפחה שלהם עוד כ 150 עולים יהודים מאתיופיה שסבלו מאד ממורי הדרך ששדדו אותם בדרך, והמסע שלהם היה הרבה יותר קשה מהמסע של אבא שלי ומשפחתו. בקבוצה זו היו קרובי משפחה רבים, ביניהם אחות של סבא שלי,  וחלק ממשפחתה. כולם עייפים חלקם חולים וביניהם זקנים וילדים רבים. באותו יום אבא שלי  ואח שלו ירדו לשחות בנהר, ואבא שלי נפל לתוך עץ יבש מלא קוצים, וניכנס לו קוץ גדול מעל  העקב. בהתחלה  הוא הרגיש קצת כאב, בגלל שצעד כל הזמן בלי נעליים, והרגש שלו כהתה.

יותר מאוחר לקראת הערב הם שמעו צעקות מהיערות וכולם נכנסו לפניקה, מרחוק ראו את סוחר הבהמות תופס את הראש שלו וממרר בבכי, וצועק "לקחו לי את הכל, שדדו אותי", התברר שהמורדים, אשר התקיימו משוד וביזה שדדו לו את כל הכסף שהרוויח, וחזר בשביל להזהיר את כל הפליטים, בגלל שבלילה הם יבואו לשדוד אותם.

סבא שלי חצה את הנהר עם כמה גברים, וביקשו מהמשטרה הסודנית אישור לעבור לצדו הסודני של הגבול,  אחרי משא ומתן מורט עצבים, הורשו לעבור את הגבול בסירות דייגים, הם שילמו כסף לדייגים אשר העבירו אותם בסירות לחוף הסודני. בלילה שכבו כולם מול החוף ומרחוק הם ראו בתוך האפילה פנסים רבים של המורדים שבאו לחפש אותם ולשדוד אותם, באותו רגע נשאו רבים את ידיהם לשמים להודות לאלוקים על ההצלה הגדולה.

יום למחרת הביאו שני משאיות גדולות בשביל להוביל את הפליטים הרבים שהתקבצו להם על הגבול מיום אתמול, למחנות פליטים בתוך סודן, הגברים והנשים, הילדים והזקנים, יחד נזרקו לתוך המשאיות בצפיפות נוראית. המשאיות החלו לנסוע, עד שאחת מן המשאיות נתקעה בבוץ בלי יכולת לחלץ אותה.

הוחלט שמחזירים את כולם לחוף, ומחכים עד שהדרכים יתייבשו, וינסו מחדש. אך הגשם המשיך לרדת ללא הרף, בינתיים האוכל אזל, סבא שלי מצא מידי פעם קצת קמח מהסודנים, וגם כמה לילות שכר בקתות קטנות בהם ילונו, אך הבקתות היו פרוצות והתמלאו מים, וכך יום אחרי יום, חיכו בציפייה דרוכה ליום שיעזבו את הגבול וילכו למקום טוב יותר, עד שעברו שבועיים, והוחלט שכל הפליטים ימשיכו לצעוד ברגל עד לעיירה הקרובה בה יש כביש אספלט, ומשם ניתן להעלות אותם על משאיות לכיוון מחנות הפליטים בערים הגדולות, ולצורך הגנה על הפלטים מפני המקומיים בדרכים, נשכרו שני סודנים עם גמלים, וחץ וקשת, אפילו לא רובים. על אחד הגמלים רכבו הם ועל הגמל השני שמו חולים, וזקנים.

אבא שלי היה עדיין עם הקוץ ברגליים שהפך מוגלתי, ורגלו הלכה והתנפחה, והזיהום סיכן אותו מאד, ולצעוד עוד כמה ימים עם רגל כזאת היה לו קשה מנשוא. סוסים או חמורים כבר נמכרו בגבול, וכאן היו צריכים לסמוך רק על הרגליים,  ילד בן תשע גדול בשביל שישאו אותו על הכתפיים, כל  העת הוא הלך צולע עם סבתא שהחזיקה על גבה תינוקת, ולא הניחה את ידה מאבא שלי, כך נסרך איתה אחורה, כשהוא סוחב בקושי רגל אחת שמסרבת לדרוך. ועל הגמל אבא שלי לא זכה לעלות על הגמל בגלל שהיו חולים וזקנים יותר קשים ממנו. כך לאחר מסע מפרך בן יומיים ביום ובלילה ללא הפסקות משמעותיות, הגיעו לעיירה סודנית "דוקה" ושם אחרי הרבה זמן זכו לטעום תה חם ולחם טרי, שהוגש להם על ידי התושבים.

משם העמיסו אותם לקראת הערב על שני משאיות, אבא שלי ואחותו טגיסט בת השבע נזקרו לתוך המשאית, ונמחצו תחת רגלי ההמון שנדחס, היה קשה לראות אחד את השני, לכן דרכו עליהם, ואבא שלי נמחץ עם הרגל שלו שלא הפסיקה לכאוב כל העת, אך דאג יותר לאחותו הקטנה, ושניהם ישבו זה ליד זה, ומשם נסעה המשאית כל הלילה עד שהגיעו למחנה פליטים בשם "טוובה" ושם למחרת בבוקר, כשכולם יושבים מתחת לבניין ישן של המחנה הסודני קרא סבא שלי לאבא שלי לבדוק מה הפריע לו כל הזמן, וביקש מבעלה של אחותו לבדוק מה יש לו ברגל. בעלה של דודה של אבא לקח סיכת ביטחון, ואחרי שפינה את כל המוגלה שהצטברה בפצע הוציא משם קוץ גדול מאד, וכאשר ראו זאת המבוגרים אחזו בראשם בפליאה איך הילד הקטן סחב את כל הכאב הנורא כל הימים הרבים האלה, ואז אבא שלי הבין שמרחמים עליו והרשה לעצמו לבכות בבכי מר, ומיד חבשו לו את הפצע. והרגל אט אט החלה להבריא.

קרובי משפחה שהיו פעילי עליה וחיכו להם במחתרת באזור המחנה הספיקו להבריח ממחנה הפליטים את כל היהודים, והמשפחה של אבא שלי הוברחו לעיר "גדריף" היו אלו "גסמה" ו"צגאי" הבחורים האמיצים שנמצאים בסודן כבר זמן רב, ומוציאים את היהודים מסודן בעזרת סוכנים חשאיים נוספים ממדינת ישראל.

כך היו בסודן כחצי שנה, עד שהגיעו למחנה מעבר בחרטום אחרי תלאות רבות, וחלה הדרדרות בבריאות של אבא שלי, ולא עברו שבועיים קנו להם כרטיסי טיסה בדרכונים מזויפים ולקחו אותם לצרפת, שם אבא שלי קיבל פעם ראשונה טיפול רפואי הולם. אחרי יומיים בצרפת טסו לישראל בגאווה ובשמחה להגשים את החלום של אלפי שנים, אשר חלמו אבותיהם, התפללו יום יום, והגיעו לשדה תעופה בן גוריון, אנשים רבים נישקו את האדמה. מיד עם הגעתם נרשמו ברישום האוכלוסין והפכו בין רגע לחלק בלתי ניפרד מאזרחי ישראל. ומשם הועלו צפונה לכיוון מרכז קליטה עתלית. שם אבא שלי חי עם משפחתו חמש שנים, ועברו לראשון לציון, אבא שלי למד בישיבה תיכונית שדה יעקב, בסוף לימודיו הלך לישיבת הסדר  במעלה אדומים, ועשה שם מסלול של הסדר, כאשר את השירות הצבאי עשה בחטיבת גולני, ולמילואים עשה הסבה להנדסה קרבית. השלים את התואר הראשון בהוראה, ויותר מאוחר המשיך באוניברסיטת חיפה לעשות את התואר השני, והיום הוא מורה בפנימית רמת הדסה בקרית טבעון.

התמונה עם המשפחה בטיול משפחתי לחרמון

תמונה 1

 

הזוית האישית

יגל יוסף: היה כיף לשמוע את אבא שלי, הוא נתן לי תחושה שאפשר להיות גיבורים גם כשאנחנו ילדים מאד קטנים, והחלום יכול להתגשם. אני גאה להיות בן של מישהו שעבר עליה לארץ הקודש ברגל, ויש לי הרבה גאווה שאני חלק מעם ישראל, שהחלום של עם ישראל מתגשם לאט לאט כי מגיעים הרבה עולים חדשים.

מילון

קושרו
אנג'רה יבשה שנלקחת כצידה לדרך

אנג'רה
מאכל המסורתי באתיופיה

ציטוטים

”מצרפת טסו לישראל בגאווה ובשמחה להגשים את החלום של אלפי שנים, אשר חלמו אבותיהם“

הקשר הרב דורי