מאגר סיפורי מורשת

משפחתי

שמי פלדמן אהרון בנם של ברטה ושמואל פלדמן. אמי ברטה נולדה בשנת 1908 בפולין בעיירה בשם ויאליצקה ליד העיר קראקוב, בת למשפחת יואכימסמן. משפחת יואכימסמן הגיעה לעיירה ויאליצקה שני דורות. סבא רבה היה קצין בכיר בצבא האוסטרי של הקיסר פרנץ יוזף וכאשר הוא פרש מהצבא, הוא קיבל רשות לגור בעיר נוצרית עם זיכיון לעסק של טבק ועורות. המשמעות הייתה שהמשפחה הייתה אמידה. שמואל פלדמן נולד בשנת 1912 בעיירה קוזאנגורודוק בתחומה של רוסיה הלבנה. הורי הם ניצולי שואה ולכל אחד מהם סיפור חיים המספר איך שרדו את מלחמת העולם השנייה. אתחיל בסיפור עלי , ואמשיך מאוחר יותר את סיפורם של הורי.

אני – אהרון פלדמן

נולדתי במעברת עולים בחדרה בשנת 1948 שבוע לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל .לאחר כחודש ימים עברו הורי יחד איתי לחיפה, הם הגיעו לחיפה ביום שחרורה מהכנופיות הערביות .אבי פנה לנציגי העיר וביקש מקום להתגורר בו, הוא קיבל קומה שלמה בבית ערבי שנינטש ברחוב המכס 37 מול חומת הנמל ושער הכניסה שכיום אינו קיים יותר. מרפסת הדירה השקיפה לתוך המתרחש בנמל. במבצע "קדש" 1956 קדמה הצטיידות של צה"ל בנשק שהגיע בחלקו לנמל חיפה. בלילות הייתי רואה טנקים שנפרקו מהאניות, הם הגיעו מצרפת. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת.

למדתי בבית הספר היסודי "שלוה" שנמצא בשכונת קריית אליהו בחיפה, סגן המנהל היה אברהם בן שבת, לימים מזכיר איגוד המורים. בכיתה ו עברנו דירה לרחוב אלנבי 90 א.המשכתי את לימודי בבית הספר המקצועי במגמת אלקטרוניקה. לאחר סיום לימודי התגייסתי לצבא, הוכשרתי כטכנאי למערכת מכ"ם נגד מטוסים בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ושובצתי לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, שרותי הצבאי התרחש בתקופת מלחמת ששת הימים והמשכו במלחמת ההתשה, הינו יחידת שדה של חיל האוויר, שרתי בסיני בכל מוצבי התעלה ,ובערי התעלה, ספגתי הפגזות וריקוטים מידי המצרים.

את אשתי מרטין הכרתי בזמן שרותי הצבאי, היא אזרחית צרפת שהגיעה לביקור בארץ, אנחנו מכירים, ואחרי הצבא מתחתנים, נולדים שני ילדיי, אביבה ודוד. אני מתחיל לעבוד ברשות השידור בחיפה כטכנאי אולפנים,ו לאחר שנה מתקבל לעבודה ברשות לפיתוח אמצעי לחימה, שם אני עובד שבע שנים, מתפטר ועובר לעבוד בחברת אוטומציה בתקשורת, עובד שם כארבע שנים ואחריהם חוזר לעבוד ברשות לפיתות אמצעי לחימה. שם עובד כשש עשרה שנה..בשנת 1990 אשתי מרטין חולה במחלה סופנית ונפטרת בשנת 1991. אני ממשיך לעבוד ברפא"ל עד שנת 1997 שבה אני יוצא לפנסיה מוקדמת בגיל ארבעים. אני ממשיך לעבוד בחברת "סילורה" חברת אלקטרוניקה הממוקמת בקיבוץ כפר מסריק שם אני עובד בתפקיד של בוחן תוכנות של המוצרים לאחר הפיתוח ולפני הייצור. בשנת 2014 אני מסיים את עבודתי.

סיפורם של אימי ואחי

ועכשיו אני חוזר לסיפור חייהם של הורי. בשנת 1939 הראשון לספטמבר, מחלקים הגרמנים את פולין לשניים, מה שקרוי הסכם מולוטוב ריבנטרופ, שרי החוץ של רוסיה וגרמנייה ובפועל כובשים את פולין. אימא שלי, בחוש המפותח שלה, מחליטה לנוע מזרחה לכיוון רוסיה ולהתרחק מהאזור הכבוש על ידי הגרמנים. בדרכה מזרחה לכיוון רוסיה היא עולה על רכבת. הרכבת מופצצת על ידי המטוסים הגרמנים, יורדת מהפסים עם הרבה הרוגים ופצועים, אמי ואחי לא נפגעו בכלל, המקום שבו האירוע התרחש נקרא "גרודק יאגלונסקי". אמי ואחי מחפשים מקום להתאכסן והם מוצאים מלון בעיירה. בבוקר מול המלון שנמצא בכיכר העיירה, מופיע אופנוע עם סירה ובו שני חיילים גרמנים מצוידים במכונת ירייה, הם סורקים את השטח ומסמנים לשאר החיילים והרכב הגרמני שאפשר להיכנס לעיירה. אלו היו חיילי הוורמאכט הגרמני. אמי יחד עם אחי מתלבטים האם להמשיך מזרחה או לחזור לקראקוב, אמי בלונדינית כחולת עיניים דוברת גרמנית שוטפת עם שם משפחה גרמני, נתקלת בקצין ס"ס גרמני שדורש את מסמכיה, היא מציגה אותם,א חי פונה לאמי ומבקש בגרמנית של ילדים לאכול, הקצין הגרמני מתרשם שלפניו נתינים פולנים עם חינוך גרמני מאפשר להם להמשיך הלאה. אמי יחד עם אחי אלכס בן השבע ממשיכים ללכת לכיוון תחנת הרכבת ובדרכה נתקלת בפלוגת חיילי ס"ס שעל כובעיהם מופיע גולגולת ושני עצמות מוצלבות כשהם שרים "כשדם היהודים מסכיננו ניתז", אמי מזועזעת ומחליטה לא לחזור לעיירה שלה קראקוב שנמצאת בשליטה גרמנית אלא לעבור לאזור הנשלט על ידי הרוסים. שם יש לה קרובים של בעלה. היא מוצאת עגלון עם עגלה ונוסעת לגשר המוביל לצד הרוסי. העגלון מוכן לקחת אותה עד למרחק של כחצי ק"מ מהמעבר הרוסי כי הוא חושש שהרוסים יחרימו את סוסו. אמי יחד עם אחי חוצה את הגשר ומגיעה לצד הרוסי, שם היא מחפשת אמצעי תחבורה כדי להגיע לעיר לבוב. עוברת משאית צבאית והנהג מזהה שהיא יהודייה ונותן לה טרמפ. היא מגיעה לקרובי המשפחה ושוהה שם. המשטרה החשאית מגיעה מידי פעם לברר אם היא מוכנה לקבל אזרחות רוסית. היא מסרבת מספר פעמים, עד שיום אחד בלילה מגיעה המשטרה החשאית ומצווה עליה ועל אחי להתלוות אליהם. הם מובילים אותם לתחנת הרכבת ומעלים אותם לקרונות להובלת בקר כאשר היעד סיביר. המסע לעבר סיביר נמשך שבועות ארוכים, בתנאים קשים של חוסר מזון, מים ותנאים סניטרים. הם מגיעים לסיביר, הטמפרטורה היא 40- מעלות צלזיוס, בטמפרטורה זאת כאשר לא מכסים את כל הגוף יש מקרים שלאנשים קפאו האוזניים או קצה האף נשר. אמי ואחי שרדו את תנאי האקלים הקשים ללא פגע, לא היו מחלות בסיביר, אמי באה מבית אמיד והיו לה תכשיטים יקרים עליה, היא מכרה אותם לאט כדי לקנות מזון, הם התגוררו בסיביר עד סוף שנת 1941 בשנה זו הגרמנים תקפו את רוסיה, וכתוצאה הרשו השלטונות הרוסים לפליטי הפולנים לנוע בכל רחבי ברית המועצות. אמי ואחי משנים מיקום ועוברים למרכז ברית המועצות לאזור קזחסטאן, בדרכם ברכבת הם מופצצים על ידי מטוסים גרמנים אשר פוגעים ברכבת, הרכבת יורדת מהפסים ומתלקחת ורוב האנשים נהרגים, אמי ואחי אפילו לא נשרטו. הם מגיעים בסופו של דבר למקום בו מתרכזים פליטים יהודיים ופולנים. האקלים שונה מהאקלים בסיביר. חם ,אקלים סוב טרופי שיחד אתו מתווספים מחלות טרופיות כמו קדחת צהובה, מלריה. אמי ואחי חולים ואין במקום תרופות למחלות אלו. בזמן זה מתארגנת רכבת שבה יהיו ילדים של הפליטים הפולנים יחד עם היהודים ויעדה הודו. האחראי היהודי על בית הילדים מייעץ לאמי לתת לאחי לעלות לרכבת למרות שהוא חולה כי במקום שלהם אין תרופות, וברכבת יזהו שהוא חולה ויורידו אותו בתחנה הבאה שבה יש בית חולים צבאי, וכך היה. אחי שהה בבית החולים כחודש שלאחריו הוא עלה לרכבת אחרת שיעדה העיר טהרן בפרס. הוא מגיע לטהרן ושם מחכה גברת בשם הנרייטה סאלד ששולפת אותו מהרכבת ומייעדת אותו להגיע לארץ ישראל.  מאחר שהוא הגיע באיחור הוא מחמיץ את האנייה לארץ ישראל, והוא ועוד כמה ילדים מועלים למשאית שנוסעת לארץ ישראל. היא נוסעת מטהרן לעיראק ומשם דרך ירדן לגשר אלנבי על הירדן ולארץ ישראל. אחי מגיע לבד ללא הורים. ליישוב בארץ יש וועדה שנועדה לזהות את הרקע של הילדים הבודדים, האם הם דתיים או חילונים. בוועדה שואלים את אחי האם אמו המליחה את הבשר לצורך הכשרה, אחי עונה שכן, השאלה הבאה: האם אמו הדליקה נרות שבת וגם לכך עונה אחי כן. החלטת הוועדה שאחי ילך לישיבה חרדית בבני ברק.

נחזור לאמי אחרי שאחי נפרד מאמי אמי מחלימה מהקדחת ועוברת לחווה חקלאית שנקראת קולחוז, סוג של חוות שיתופיות שהוקמו בברית המועצות. ושם היא מתמודדת עם העבודה הקשה וכמעט לא שורדת, למזלה היא פוגשת שם את אבי.

אבי

נעבור לאבי. אבי הוא בן למשפחת פלדמן בת שמונה נפשות. סבי אהרון, שאת שמו אני קיבלתי, היה אדם דתי ועילוי בתורה. אבי למד ב"חידר" וזו כל השכלתו הפורמלית. אבי התרחק מהדת והתחבר עם התנועה הציונית. היה חבר בתנועת החלוץ ושם למד עברית. למרות ההשכלה הדלה של אבי היה לו כישרון מתמטי והוא היה מסוגל לכפול מספרים בעלי ארבעה ספרות זה בזה בראש ולתת תוצאה נכונה, את התכונה הזאת אפשר למצוא אצל אחיו הגדול חיים משה פלדמן שנשלח לארה"ב במסגרת "האחוזים" שבהם נשלחו בני משפחה לחו"ל בכדי להוציא את בני משפחותיהם מאירופה, והפך להיות פיזיקאי מתמטיקאי מהשורה הראשונה בארה"ב. כאשר פורצת המלחמה אבי נשוי עם שני ילדים. כשהגרמנים נכנסים לעיירה שבו התגורר הוא לא נמצא בה לרגל עיסוקיו. הגרמנים אוספים  את כל  היהודים בעיירה ומצווים עליהם לחפור תעלה, מעמידים אותם בשורה ומוציאים אותם להורג על ידי מכונות ירייה, אשתו וילדיו אביו ואחיו נרצחים במקום. אבי מקבל את הבשורה המרה מהאדם היחידי ששרד מהטבח בשם הרשל שהסתתר בבית הקברות. אינני יודע כמה כוחות נזקק אבי כדי להתמודד עם האובדן. הנושא מעולם לא עלה לשיחה ביננו. אבי בורח לברית המועצות מנסה להתקיים על ידי מסחר זעיר בטבק, נעצר על ידי המשטרה ומקבל ברירה או ללכת לבית הסוהר או להתגייס לצבא האדום. הוא מחליט להתגייס לצבא האדום.מיד עם הגיוס אבי חלה בדיזנטריה שתסמיניה צואה דמית ונוזלית. הוא היה חולה כל כך עד שנמחק מהרשימות בהנחה שהוא ימות. אבל הוא הבריא ומכיוון שלא הופיע ברשימות, הוא עזב וחיפש מקום לחיות בו. אבי היה אדם עם כישורים יוצאים מן הכלל הוא היה נגר, נפח, ספר וטבח כל דבר שניתן לעשות בידיים. כאשר הוא מגיע לקולחוז, (קולחוז הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות). ונשאל מה הוא יודע לעשות, מזהים את כישוריו והוא מקבל מנות מזון כפולות ומכופלות. אבי מבקש לגור מחוץ לקולחוז בבקתה בתחילת היער. יום אחד בשעת הצהריים אבי נמצא בחדר האוכל של הקולחוז ויש תור לקבלת הארוחה. לפניו בתור עומד יהודי דתי עם פאות שמקבל את המנה שלו. כאשר הוא יוצא מן התור הוא נדחף על ידי בריון רוסי שצוחק על כך שהאוכל נשפך על הרצפה, הבריון מקבל את מנתו ויוצא ואז אבי נותן לו דחיפה קלה וגם הוא שופך את האוכל על הרצפה. הוא קופץ לעבר אבי כאשר מטרתו להכות את אבי, אבי אוחז בכיסא ומגן על עצמו. הבריון אומר לו "אני אסגור את החשבון ביננו". אבי מבין שהבריון וחבריו ינסו להתנכל לו והוא מכין להם מארב. הוא קושר חוט עם קופסאות פח במרחק מה על השביל המוליך לבקתה. בערב מאוחר הוא שומע את רעש הפחיות, הוא לוקח את גרזן החוטבים שלו ויוצא בריצה מול הפולשים כאשר הוא מנפנף בגרזן וצועק בקולי קולות. הפולשים נבהלים ובורחים ויותר לא מטרידים אותו. באזור מתפרסם שיש יהודי משוגע שיש להיזהר ממנו וזה גרם לכך שלא התנכלו יותר ליהודים באזור. ושם הוא פוגש את אמי. הם מתאהבים והופכים להיות זוג.

מלחמת העולם השנייה מסתיימת והשלטונות הרוסים מאפשרים לנתינים הפולנים לחזור לפולין. הם חוזרים לפולין ומגיעים לעיר של אמי ששמה קראקוב. הם פוגשים את משפחתו של אחיה זיגמונד יואכימסמן, אשתו ללה וילדיו אירנה והנריק. ההורים שרדו את המחנות והילדים הנריק הקטן שהיה בתחילת המלחמה בן שלוש הוחזק על ידי המטפלת הפולניה הלא יהודייה ואירנה הייתה בת שבע כשפרצה המלחמה, נאלצה לעבוד אצל מעבידים פולנים וגרמנים בזהות בדויה כנערה כפרית גוייה פולניה (את סיפורה אביא מאוחר יותר).

לאחר המפגש המרגש עם המשפחה מחליטים אמי ואבי להמשיך בדרכם כדי להגיע לארץ ישראל. הם מסתננים כפליטים דרך הארצות השכנות ומגיעים לבסוף לאיטליה לעיר הנמל בארי. שם יש מחנה לפליטים יהודיים שאורגן על ידי "עליה ב", ישראלים שמטרתם לעזור לפליטים להגיע לארץ ישראל למרות הסגר של המנדט הבריטי שמונע מהפליטים להגיע לארץ. הם ממתינים במחנה כשנה. בתקופה זאת נפגשת אמי עם בעלה והם מתגרשים. בשלב מאוחר יותר בסוף שנת 1946 הם עולים לספינת מעפילים בשם שבתאי לוזינסקי ומפליגים ארצה. הם מגיעים לחופי הארץ ונוחתים בחוף ניצנים בלילה. הבריטים מכתרים את קיבוץ ניצנים וממיינים את האנשים לפי ידיעת העברית, אלה שלא ידעו עברית נעצרו על ידי הבריטים הועברו לחיפה ומשם עם אנייה למחנה המעצר בקפריסין. אבי ידע עברית אבל אמי לא אז אבי העדיף להישאר עם אמי והם מגיעים למחנה המעצר בקפריסין, שם הם נשארים עד סיום המנדט הבריטי. בתחילת 1948 הם נשלחים למעברה בעיר חדרה ושם אני נולדתי שבוע לאחר קום המדינה בתאריך 21.5.1948.

הזוית האישית

הורי הם ניצולי שואה ולכל אחד מהם סיפור חיים המספר איך שרדו את מלחמת העולם השנייה. אתחיל בסיפור עלי , ואמשיך מאוחר יותר את סיפורם של הורי.

לקובץ תיעוד הסיפור המלא של אהרון פלדמן