מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעברת רחובות

סבא דוד ושילת בבית הספר
סבא דוד במעברות
החיים במעברות

הסיפור מתחיל בתחילת שנת 1951, כאשר עלו לארץ ישראל עולים רבים ממדינות פרס, מרוקו, תימן, כורדיסטן… בין העולים הרבים שעלו לארץ ישראל, עלו גם הוריי היקרים, יצחק ומלכה סלמי ז"ל, ממדינת פרס.

הוריי היקרים שוכנו יחד עם שאר העולים מפרס וכורדיסטן באוהלים פתוחים, באזור שנקרא "זרעין", האזור היה סמוך לעיר חיפה.

הוריי הגיעו לאזור "זרעין" בעונת החורף. עונת החורף באותה שנה הייתה גשומה מאוד, הגשמים שפקדו את האזור גרמו לנזקים רבים בקרב הישוב המאולתר, הרוחות העזות העיפו את האוהלים והגשמים הציפו את אזור הישוב במים רבים, המים נמהלו באדמה ויצרו ביצה ענקית, בנוסף לגשמים והרוחות העזים החלו גם לפרוץ דלקות עצומות ששרפו את חלק מהאוהלים, הדלקות פרצו בעקבות נפילת המנורות שהאירו את הישוב שהיו עשויות מעששיות שבתוכם היה נפט דליק, למנורות האלו קראו "למפות". האירוע התרחש בשעות הלילה המאוחרות, בני משפחתי ומשפחות שאר העולים עמדו חסרי אונים כל הלילה ונלחמו ברוחות, בגשמים ובשרפות, רק בשעות הבוקר שלמחרת התפנו העולים למצוא פתרון.

הפתרון היחיד של העולים היה למצוא דיור חלופי על ידי פנייה לסוכנות היהודית, הגברים של הישוב הגיעו לפתחם של משרדי הסוכנות ותבעו בתוקף הסדר חלופי מיידי למגורים ראויים באזור בטוח ומכובד, לאחר משא ומתן בו הוצע לעולים להעתיק את מגוריהם הזמניים לישובי ספר בדרום הרחוק, התפוצץ המשא ומתן והחל משא ומתן חדש בו הוצע לעולים להשתכן בעיר רחובות, העולים הסכימו ומיד התחיל המעבר…

את המעבר לעיר רחובות עשו העולים על ידי נסיעה במשאיות משא אשר העבירו את העולים יחד עם הציוד שנותר, למעברת רחובות. בזמנו מעברת רחובות הייתה ממוקמת באזור בו הוקם כיום מפעל החלב תנובה ומפעל המיצים הידוע יפאורה. למרות הקשיים היום יומיים, העולים הרגישו הרבה יותר בטוח ושמחו על המעבר למעברת רחובות, שם התגוררו בצריפוני עץ ולא באוהלים פתוחים.

בשנת 1953 נולדתי, הוריי היקרים קראו לי דוד, אני סבם של שילת, חושן, ותכלת היקרים, שלושתם בנים יקרים שלומדים בבית הספר מעלות משולם בגאווה גדולה.

לשילת, חושן, ותכלת יש עוד שני אחיות שירין ואמור היקרות, שעתידות גם הם להיכנס בשערי ביה"ס מעלות משולם בעזרת ה' יתברך.

העולים שגרו בצריפונים הקטנים, ישנו על מזרונים ומיטות ברזל פשוטות, המזרונים והמיטות סופקו על ידי הסוכנות, הצפיפות בצריפונים הייתה גדולה, אך שמחת החיים והזיקה לארץ ישראל טשטשו את הקשיים היום יומיים והידיעה שהם חיים בארץ ישראל הרחיבה את הלב ואת המקום לכל בני הבית.

מחוץ לצריפונים הוקמו צריפונים קטנים, ששימשו את התושבים לנוחיות, מי שהיה צריך לכך היה צריך לצאת מהבית, מכוון שלא הייתה תאורה ברחוב למעט אור הירח, המשתמשים הוצרכו לשאת בידם פנס "למפה" כדי שלא יכשלו בדרך לנוחיות, צריף הנוחיות היה חדר קטנטן שהסתיר בתוכו בור עמוק ששימש את הצרכים, אשר פונו מידי פעם בפעם ברכב המתאים לכך.

במרכז המעברה הייתה מכולת, שגם היא הייתה צריף, המכולת שהייתה אז הייתה מאוד שונה מהמכולת אנו מכירים היום, ה"צריף מכולת" של 1953 היה פתוח מספר ימים בודדים בלבד במשך השבוע, ותושבי המקום היו יכולים לקנות מספר מצומצם של פריטים, כמו: לחם, גבינה, חלב, ביצים, מרגרינה וטונה.

בדרך לרכישת המוצרים התושבים היו עומדים בתור ארוך מחוץ למכולת.

את רכישת המוצרים עשו התושבים על ידי תלושים שחולקו לפי מספר הנפשות במשפחה, לעיתים מספר המוצרים היו מצומצם וגם אם היו בידך תלושים לא תמיד חזרת עם כל המוצרים הדרושים למחיית הבית, למרות קיומה של המכולת השכונתית החיים היו לרוב מחוסרי מוצרי בסיס והקושי היה גדול !

במעברה נבנה גן ילדים אחד ובית ספר אחד, גם אני זכיתי לקבל חינוך חם ואוהב בגן הילדים שהיה משותף לבנים ולבנות, בית הספר היסודי של המעברה הילדים למדו בכיתות נפרדות של בנים לחוד ובנות לחוד, לאחר זמן מועט, נאלצתי לעבור לבית הספר ויצמן ברחובות, בבית ספר זה למדו תלמידים עד כיתה ח'. לאחר שסיימתי בית ספר זה עברתי לבית הספר תיכון דה-שליט ברחובות, בו למדתי עד כיתה י"ב.

את החוויות בגן ובבית הספר לעולם לא אשכח, בימי הקיץ החמים אחת לשבוע בגן הילדים ובבית הספר בשכבות הצעירות, היו נוהגים להושיב את הילדים בשורות במרפסת ולהאכיל את הילדים בדגיגי שמן קטנים "בריאים" את רוב הדגיגים הילדים היו זורקים בחריצי עץ המרפסת, משום שלא רצו לאכול דגיגים אלו, לאחר מספר פעמים מנהל בית הספר גילה את מעשי התלמידים ואילץ את כל הילדים להכניס לפה ולבלוע דגיגים אלו, לאחר מכן היו נוהגים להוריד את הילדים לרחבת בית הספר, שם היו מקלחים אותנו באמצעות צינור, במים צוננים בשביל הכיף וכדי להתקרר מימות הקיץ הלוהטים.

בבית המקלחת הייתה שונה, כאשר רצינו להתקלח היינו צריכים למלא מים בכלי גדול שהיה מונח על גבי פרימוס לחימום המים, בנוסף היה כלי שנקרא "טשטא" בו נשפכו מים קרים ומים חמים, לצינון המים, אשר שימשו למקלחת.

במעברה הוקמה בית הכנסת במבנה צריף ששימש את התושבים לתפילות ומפגשים קהילתיים לכל העדות.

רכבת ישראל הייתה עוברת בסמוך למעברה, כילדים היינו מניחים על פסי הרכבת מסמרי עשר וממתינים לבואה של הרכבת, גלגלי הרכבת היו מוחצים את המסמרים בעוצמה וזאת הייתה חוויה נהדרת לילדים.

בכניסה למעברה הוקמה מאפיה קטנה, בתוך המאפיה נבנה תנור חימר פשוט שבו היו מייצרים פיתות עירקאיות שנקראו "חובוס", שהיה תחליף ללחם בימי מחסור.

מבחינה חברתית לא היו בשכונה אתגרים ופעילות חברתית בלתי פורמאלית, כמו שיש היום מתנ"ס, לרוב היינו משחקים בגני ילדים או בבית הספר אחד עם השני.

בפינת המעברה הוקם בית קפה שם יכלו המבוגרים לרכוש משקאות חמים, קרים, וחריפים וליהנות ממשחקי חברה כמו שש בש וקלפים.

התנאים התברואיים והכלכליים במעברה החריפו, והפיתוח הסביבתי היה לקוי וירוד מאוד, הדרכים לא היו סלולים ודרכי העפר היו קשים ומסוכנים, בזמן החורף הדרך הייתה חלקה מאוד ומלאה בורות ושלוליות, המציאות יצרה מתח בקרב התושבים וחוסר אמון בממשלת ישראל, התושבים כעסו מאוד מהמציאות.

באחד מן הימים נודע לתושבים כי ראש הממשלה דאז מר דוד בן גוריון עומד להגיע לבקר את העולים במעברה הישנה, התושבים התארגנו למחאה והמתינו לראש הממשלה בקוצר רוח ובכעס רב, כשדוד בן גוריון הגיע לשכונה, התושבים אבדו את סבלנותם והחלו להשליך חפצים עפר ואבנים לעבר הרכב בו שהה, הנהג התעשת ומיד פנה עם הרכב מחוץ לשכונה כדי להציל את ראש הממשלה מהתושבים הזועמים.

לאחר האירוע המביש התפכחו תושבי המעברה והבינו שזאת לא הייתה דרך מכובדת לקבל את פני ראש הממשלה, אך המצוקות הכלכליות והתשתיות הגרועות גברו על הרצון של התושבים לשמוע ולדבר בצורה מכובדת, ראש הממשלה דוד בן גוריון לא כעס על התושבים והמחאה שלהם התקבלה אצלו כלגיטימית. והוא מיד נענה לבקשת התושבים והחלו הצעדים לשיפור פני המעברה לצד השיפור בתשתיות גם השיפור בכלכלת התושבים באזור. ואכן לאחר תקופה קצרה החלו המשרדים האחראים ליצור קשר עם התושבים שהיו זקוקים לשיקום ועידוד. כחלק מהחלטה ליצור עידוד ותקווה בקרב התושבים החליטו במשרדים להעביר את התושבים לשכונה החדשה שנקראה בזמנו "שיכון סלע", הסמוכה למעברת רחובות, המעבר לשכונה החדשה נעשה בהדרגתיות.

שם מוקמו בדירות עשויים אבן, דירות דו משפחתיות, דירות קרקע איכותיות, התושבים התגוררו בשכונה החדשה שהלכה והתעצמה והפכה לשכונה עם קהילות גדולות המונות עולים מפרס, כורדיסטן, תימן, עיראק, ומרוקו, לצד התפתחות השכונה הוקם בית הכנסת שהיה מאוד חשוב לתושבים ומרפאה שנתנה שירות לכלל האוכלוסייה.

לאחר שנים רבות בה חוויתי חוויות מהנות ומרתקות בעיר רחובות, למדתי התפתחתי, רכשתי השכלה מקצועית ועבדתי בתפקידים שונים… בשנת 1981 נישאתי לבת זוגתי היקרה סבתם של שילת חושן ותכלת היקרים, הגברת שושנה (כהן) סלמי, אשר התגוררה בזמנו בעיר אשקלון בדרום הארץ.

התגוררנו למשך זמן קצר בשכונת שיכון סלע וגם בשכונה הסמוכה קרית משה, לימים נולדו לנו 2 ילדים מקסימים ליאור הבכור ואורטל הצעירה ממנו בשנה, אימם של שילת, חושן, ותכלת.

במהלך חיי בעיר רחובות, התקבלתי לעבודה במשרד ממשלתי ברשות המיסים, שם כיהנתי במספר תפקידים שונים, מהתחלת השרשרת הניהולית ועד המשרה הגבוהה ביותר בתחום ביקורת וניהול חקירות, בשנת 2015 פרשתי פרישה מוקדמת, כיום אני ממשיך בלימודיי ומשמש כמתנדב בתחומים שונים לצד עזרה וטיפוח נכדי למצוינות וערכים יהודיים ואהבת ארץ ישראל.

סבא דוד בן 6 בגן ילדים במעברה

תמונה 1

בברכה, דוד סלמי

 

הזוית האישית

היה כיף מאוד לשבת וללמוד דברים חדשים.

מילון

מעברות
ביתנים קטנים שגרו בהם-כמו צריף

ציטוטים

”תלמדו מהילדים של פעם.“

הקשר הרב דורי