מאגר סיפורי מורשת

החיים בעירק והסיבות לעלייה

הזיכרונות שלי מעירק מעטים מאוד ואיני זוכר גם את הנסיבות לעלייה לארץ. אני זוכר שהייתה שמועה שעולים לישראל, אבל זה לא דיבר אליי כי לא ידעתי במה מדובר. רק לאחר מכן נודע לי שזו המדינה שלנו כיהודים ושהשלטונות קבעו לנו עובדה שאנחנו עולים לישראל וזהו.

יום אחד, בשנת 1951, קיבלנו הוראה מידית לעזוב את מוסול, העיר שנולדתי בה, ולעלות למשאיות שלקחו אותנו לכיוון עיר הבירה בגדד שבעירק. לא הרשו לנו לקחת דברים פרט לחפצים אישיים. לאחר שלושה ימים שבהם השתכנו בבתי כנסת הובילו אותנו השלטונות לשדה התעופה בכדי לטוס לישראל. בשעה טובה המטוס המריא ואחרי מספר שעות הגענו ללוד.

קבלת הפנים בישראל

עם הירידה מהמטוס סידרו אותנו בשורות אנשי שדות התעופה או אנשי משרד הבריאות, גילחו לגברים את השיער מהראש ולא זכור לי מה עשו לנשים. לאחר ריסוס וחיטוי העלו אותנו על משאיות והובילו אותנו ל"שער העלייה". שער העלייה היה כמחנה צבאי סגור, אין יוצא ואין נכנס. שיכנו אותנו באוהלים, כשהתקופה היא תקופת חורף. המחנה היה בוצי מאוד, הריהוט היה מיטה אמריקאית מתקפלת ומזרן קש. זכור לי שהשמיכות שהתכסינו בהן היו בעיקר אלה שהבאנו מחוץ לארץ איתנו ואולי קיבלנו רק עוד שמיכה אחת או שתיים ממשרד הקליטה הארצי. את האוכל קיבלנו מחדר אוכל משותף על מגשים ולא תמיד זה התאים לאוכלוסייה שבמחנה.

ההגעה למעברה

לאחר מספר ימים העלו אותנו שוב על משאיות ונתנו לנו צידה לדרך – קופסאות שימורים שבקושי הספיקו ליום, יומיים. לאחר נסיעה של שעה-שעתיים הגענו למקום שומם למדי, קיבל אותנו אדם שהציג את עצמו כמנהל המעברה והוא נתן לנו פחון לגור בו. היינו משפחה של שבע נפשות, ועם כל החפצים שהיו עמנו לא היה מקום לאחסן את כל המשפחה. למזלנו, היה צריף ריק נוסף לידנו ומנהל המעברה אפשר לנו להשתמש גם בו. לצערי הרב דמותו של המנהל זכורה לי כדמות נוקשה ביותר, הוא הסתובב עם מקל ביד ודיבר בגסות כלפי העולים. למיטב זכרוני הוא נהג לקרוא לנו "פרנק פרך", "שוורצה חיה" ועוד.

חיי היום-יום במעברה

החיים במעברה היו לא פשוטים ואפילו קשים מאוד, היו בעיות של שתייה, מזון, לימודים, תחבורה והלבשה. אבל כוח הרצון של האדם לחיות גבר על כל המכשולים והוכחנו שאנו יכולים לשרוד גם בתנאים קשים כאלה.

מים לשתייה היינו צריכים להביא ממעיין במרחק קילומטר, ברגל, עם שני דליים. וגם כשהיו מים בצנרת הם היו במרחק 20-30 מטר מהצריף. גם השירותים היו במרחק זהה. רמת ההיגיינה הייתה נמוכה עקב מחסור במים או חוסר בתכשירי רחצה כמו הסבון, ועוד. מזלנו שהיינו קרובים לנחל הגעתון ובימים חמים היינו יורדים לנחל להתרחץ או להביא מים ממעיין כברי לשתייה.

הציוד שקיבלנו לבישול היה: פתילייה, שניים או שלושה סירים ומחבת אחד. קיבלנו גם סכום מסוים של כסף ופנקס של תלושי מזון ובזה קנינו את מצרכי המזון המעטים שלנו. כיכר לחם אחת, שלה חיכינו בתור של שעה ויותר, הייתה אמורה להספיק לכל המשפחה. מזל שההורים גילו את הדרכים להגיע לכפרים ערביים ולקנות מהם מעט מצרכי מזון נוספים כמו קמח ושמן מהם אמא הייתה אופה לנו לחם על הסאג'.

כמו כן ניצלנו את צמחי הבר לצורך אכילה לצד הלחם. הצמחים שהשתמשנו בהם היו חוביזה, לוף, פטריות, מרווה, זעתר ובקיץ היו תאנים, סברסים, זיתים וענבים שננטשו על ידי הערבים.

ההלבשה שלנו הייתה מינימלית, קיבלנו מכנסי חקי וחולצה והיינו צריכים להסתדר עם זה, ובקיץ הלכו הילדים עם תחתון מפשתן ויחפים וההורים המשיכו ללבוש את אותם הבגדים שהביאו מחוץ לארץ.

תקופת הקיץ הייתה תקופה קשה בצריף, חום השמש הפך את הפח לגוף חימום לוהט ומזרוני הקש שעליהם ישנו התמלאו בפשפשים, דבר שגרם לנו לגירוד ולמחלות. בגדים בקושי היו לנו וכשהלכנו לבית הספר בבגדים בלויים כולם צחקו על מי שלא היה לו מה ללבוש.

הגיע החורף השני שלנו במעברה ובאחד מלילות החורף הייתה סופה חזקה. לפתע הרגשנו את עצמנו מתחת לשמיים, נרטבנו לגמרי והגשם המשיך לרדת עלינו. מזל שאחי ז"ל נזכר שישנם שני פחונים ריקים, שגידלו בהם חמורים, ומיוזמתו לקח אותנו לשם והדליק לנו מדורה בתוך הצריף וניקה את הגללים של החמורים מהצריף כדי שנוכל להשתכן בו.

בית הספר

הלימודים התנהלו בתוך צריף מעץ על אדמת טרשים, ובקיץ היינו מגרדים את גופנו עד זוב דם מהפשפשים. בחורף סבלנו מקור אימים. מזל שהיו הרבה עצים עקורים של תפוזים ואבי המנוח תמיד הבעיר לנו עצים בחוץ והכניס את הגחלים לצריף.

מעט מאוד משחקים היו לנו שאלתרנו אותם כמו: קלאס, ראס, שלוש אבנים, חישוקי מתכת שדחפנו אותם עם מוט ברזל ורצנו איתם, עשינו לעצמנו גם קורקינט מסבי אוטו והטסנו עפיפונים שבנינו במו ידינו.

פרנסה

לאחר מספר חודשים במעברה, אבא התחיל לעבוד, וגם אחי, והתחלנו להתאושש מההלם של המעברה. כמקובל באותם הימים אפשרויות הפרנסה היו מועטות. אם התמזל מזלו של אבא הוא היה מקבל שלושה או ארבעה ימים עבודות ביעור, סלילת כביש והכשרת קרקע, האחים הגדולים היו מפרקים מתכות ועצים מבתים נטושים ומוכרים אותם בכפרים הערביים השוכנים ליד המעברה.

היציאה מאושרת

כך עברנו קרוב לשנתיים וחצי במעברת "אושרת". לאחר מכן העבירו אותנו לעיר נהריה, למעברה שהיו בה תנאים יותר טובים מבחינת הכלכלה והעבודה. לאחר קרוב לחמש שנים נוספות העבירו אותנו לשיכונים והתחלנו להתאקלם מחדש, אבל להוריי לא הייתה אפשרות להתקדם או לרכוש השכלה מסיבות כלכליות, זמן פנוי, גיל מתאים וגם המרחק למוסדות חינוך.

רגשותיי כיום על המעברה

הרגשות שלי מהמעברה הם רגשות קשים מאוד, ומשקעים עמוקים נותרו בי. חלק מהדברים נודעו לי לאחר מספר שנים, לדוגמה שחלק מהעולים שהגיעו אתנו באותה תקופה קיבלו בתי אבן מהרכוש הנטוש של הפליטים הערביים. וגם נודע לי שהייתה אפליה בין עדות שונות וחלק מהעדות היו מועדפות על פני אלה שהגיעו מארצות ערב.

סיפורים קודמים

בשנה הראשונה חיים סיפר גם על המעברה בסיפור: העלייה לארץ והחיים במעברה

בשנה השנייה חיים סיפר על אמו האהובה בסיפור: אהבת אם

הזוית האישית

חיים: אני בעל עסק ועדיין עובד, אבל איני יכול לסרב לבקשתו של יובל להצטרף אליו – זו השנה השלישית – למפגשי הקשר הרב-דורי. יש לי כל כך הרבה מה לספר לו והוא שמח להקשיב.

יובל: אני אוהב את הסיפורים של סבא, חשוב לי ללמוד על העבר ועל המשפחה.