מאגר סיפורי מורשת

הסבא שלי נולד בלודג ב1871 בנתינות רוסית.

הוא עבר לגרמניה, שם נולד אבי .

ב1917 לודג הפכה להיות עיר פולנית, ולסבי ניתנה הברירה להישאר כאזרח רוסי או להפוך להיות אזרח פולני.

סבי בחר להיות אזרח פולני. בגיל 21 אבי עזב את גרמניה ועבר להתגורר בבלגיה .

הוא לא ניסה להיות אזרח בלגי אלא נשאר בנתינות פולנית כאביו ולכן גם אני אף כי נולדתי בבלגיה הייתה לי אזרחות פולנית .

נולדתי בבלגיה בשנת 1937 וכעבור שלוש שנים נכבשה בלגיה על ידי הגרמנים .

בשנת 1949 עליתי עם הורי לישראל.

מצבם של יהודי בלגיה היה בתחילת הכיבוש סביר והגזרות שגזרו הגרמנים נעשו בשלבים: רישום עסקים, רישום מגורים,

מאוחר יותר פיטורים של אנשי מנהל יהודיים, רופאים יהודיים לא הורשו לעבוד בבתי חולים, ילדים יהודיים הוצאו מבתי הספר

ויהודים הורשו לגור רק בארבע הערים העיקריות של בלגיה .

כל אלו קרו בשלבים עד שנת 1942 כאשר היהודים נדרשו לענוד מגן דוד על הבגד.

כמו כן, היהודים החלו לקבל זימון להתייצב עם כל משפחתם .

בשלב זה מי שירדו למסתור ברובם ניצלו, ומי שהתייצב לזימון נשלח למחנה בבלגיה ומשם למחנות המוות.

הוריי ירדו למסתור ליד שדה התעופה זונטם בעליית גג שהועמדה לרשותם על ידי מכרים בלגים.

זונטם היא שדה התעופה של בריסל ועל כן, הוסתרנו ממש מתחת לאפם של הגרמנים .

היינו מסוגרים בעליית גג ולא ניתן לצאת מהמקום על מנת להתאוורר, וכילד הייתי בוכה הרבה.

הבכי שלי היווה סיכון שמישהו יגלה אותנו, וימסור אותנו לגרמנים.

אבי עסק במסחר בעורות, ואחת הפקידות בעסק שלו הציעה לו למסור אותי להוריה אשר היו חקלאים וגרו בכפר.

הוריי קיבלו את ההצעה, ועברתי לגור בכפר בשם "בוגנהוט" אצל משפחתה שהיו פלמים נוצריים.

בבלגיה יש חלוקה לשתי עדות עיקריות: פלמים דוברי הולנדית וולונים דוברי צרפתית.

המשפחה כללה אב חקלאי, האם ובתם.

ההסבר להופעתי הפתאומית והמתמשכת אצלם הייתה שהייתי בן לקרובי משפחה שלהם שנספו בקרבות.

הבית כלל שתי קומות, והיה לי חדר בקומה העליונה שהכניסה אליו הייתה דרך דלת שנפתחת ברצפה.

במטבח מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה היה מזווה גדול אשר חוץ מאכסון מזון שימש גם למסתור עבורי ועבור בת המשפחה ( הגרמנים חיפשו צעירים מקומיים לצורך עבודה ) בעת הצורך.

מכיוון שהייתי בלונדיני עם עיניים כחולות הייתי דומה למה שהגרמנים קראו "הטיפוס הארי . "

כל מה שניתן היה להוכיח שאני יהודי הייתה העובדה שנימולתי, ועל כן עמדו על כך בני המשפחה שכאשר אני עושה שירותים עליי לעשות זאת רק בהיחבא, בתירוץ שזה לא נאה שאנשים זרים יראו אותי במצב זה.

כאשר הייתי שוכח היו מענישים אותי על ידי כך שהיו מכניסים אותי לדיר הצמוד לבית ובו עזים, תרנגולות וסוס.

התברר שהעונש לא היה כל כך יעיל, כי כאשר לא שמעו אותי בוכה נכנסו לראות מה קורה איתי וגילו שאני מלטף את החיות.

לאורך הימים הייתי צמוד לסינור של בעלת הבית, מכיוון שרצתה לשמור עליי ועל כן דאגה לכך שאהיה תמיד תחת עינה הצופייה.

קרה מקרה בו שיחקתי בכדורגל עם עצמי ליד הבית, ותוך כדי בעיטות בכדור התרחקתי מהבית והגעתי לדרך עפר.

לפתע הופיע חייל גרמני רכוב על אופניים, הוא ירד מהאופניים , תפס את הכדור והחל לשחק עמי כדורגל .

כאשר בעלת הבית גילתה שנעלמתי לה, היא החלה לחפש אחרי וכאשר מצאה אותי היא חטפה אותי בידיה וברחה לבית.

כזכור לי,  זה המקרה היחיד בו נפגשתי עם חייל גרמני במשך כל המלחמה.

באחד המקרים אמי נתפסה והובלה למחנה מעבר, ממנו היו נשלחים היהודים ברכבות למחנות המוות.

היא הצליחה בדרך שלא ידועה לי לחמוק מהמחנה ולחזור למחבוא בו היה אבי ולהינצל.

אמי מעולם לא דברה איתי על זה, והמקרה ידוע לי רק מרשומות של המחנה שהעתקים ממנו נמצאים ביד ושם.

בגמר המלחמה התאחדתי מחדש עם הוריי ועברנו לגור בבריסל.

עלייתי ארצה

בשנת 1949 החליטו הורי לעלות ארצה, כיוון שכל משפחת אבי הייתה בארץ ( עלו ארצה מגרמניה בשנת 1936 ).

אנחנו הובלנו ככל יתר העולים בתקופה ההיא, תחילת  הקמת המדינה למעברה בגבעת אולגה.

מכיוון שהיה לנו קרובי משפחה בארץ, וביניהם אחות של אבי אשר הייתה חברת קיבוץ נשלחתי להתחנך בקיבוץ.

שני דברים היוו בעיה לגבי: האחד המעבר בין שפות, מצרפתית לפלמית, ןחזרה לצרפתית, ומעבר סופי לעברית.

הדבר השני היה צומו החרת החיים בקיבוץ , השונה כל כך מן החיים העירוניים.

החינוך בקיבוץ עזרו לי להתערות בארץ, לאהוב את נופיה, להשתלב בצהל, ובחיי המדינה.

הזוית האישית

מוטל – נהנתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולשתף את נכדתי בסיפור חיי. ליה – נהנתי מאוד לשמוע מסבא מה הוא עבר, על הקשיים שהיו בזמנו, ועל מה שחווה בילדותו.