מאגר סיפורי מורשת

סבתי ציפי דגני מספרת:

קוראים לי ציפי דגני, השם המקורי מהגולה הוא פלומביטה שהיא סוג של ציפור. לאבי ולאימי קראו יחזקאל ומרים בז'רנו. יש לי אחות אחת ושמה רבקה. נולדתי בתאריך 1.5.1948 בבולגריה בעיר בסופיה – בירת בולגריה. בבית משפחתי דיברו בולגרית ולאדינו. מוצאם של הורי הוא בולגרי.

כאשר הוקמה מדינת ישראל אני וכל משפחתי ארזנו את כל הדברים, עזבנו את בולגריה והפלגנו באנייה "גאורגי דמיטרוב". עלינו לארץ כשהייתי בת 3 חודשים, הייתי קטנה ומאוד חולנית וכאשר הגענו לארץ הלכו הורי איתי ישר לבית חולים כי היו לי מחלות שונות. החיים בתקופה הזאת היו מאוד קשים כי גרנו באוהלים. בהתחלה גרנו במחנה עולים בפרדס חנה והאוכל שם היה מועט ביותר. לאחר  מכן עברנו ליפו וגרנו ממש על שפת הים, גרנו בבתים נטושים של ערבים שברחו בבית עם עוד ארבע משפחות.

כשהייתי בערך בת ארבע, אני ומשפחתי עברנו לגור בכפר חיטים הנמצא בגליל העליון, ממש מעל הכנרת. גרנו שם כמה שנים. בגיל 8 עברנו שוב בחזרה ליפו. ביפו אבי, סבא רבא יחזקאל, היה סנדלר ואמי, סבתא רבתא מרים, עבדה בקופת חולים ככוח עזר. באותה תקופה אני למדתי בבית הספר "יונה הנביא".

בגיל 14 התחתנתי עם סבא ירמיהו דגני וגרנו בעומר שם נולדו לנו שלושה ילדים: בועז אביה של נויה, סער והילה – הדודים של נויה.

איזה מזל שאני בארץ ישראל חיה ומאושרת. כיום אני בת 70 וגרה בבאר שבע, בשכונת עומר.

הזוית האישית

נויה: עבודה זו הציגה בפניכם כל מה שקרה במדינה, בעשור 1948 עד 1958 וסיפרתי בה על העליות של המשפחה שלי. למדתי עכשיו להכיר אותה קצת יותר טוב. למדתי על מקומות חשובים, על הקמת מוסדות בישראל, על צה"ל והמדינה, על מלחמות ישראל החשובות ועל התמודדויות מול קשיים ובסך הכל נהניתי מהעבודה.