מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעבדות לחרות

המורה נועה עם התלמידה מרים
מרים 64 שנים אחרי העליה

תמונה 1
גדלתי בבית ציוני ומסורתי. בספרייתנו, בין הספרים, היו גם ספרים של הרצל וכמובן ז'בוטינסקי. אבי היה האוהד שלו והתחנך על תורתו הרוויזיוניסטית ועל זה בהמשך ישלם את הקנס. שני אחיו הצעירים של אבי עלו לישראל ב- 1932 ואנחנו חיינו בתקווה כי תורנו יגיע בקרוב.

תמונה 2

עם הורי בגיל שנתיים

 

   

תמונה 3
       
תמונה 4

למדתי בבית ספר עממי יהודי ואחר כך בתיכון לבנות "גיבה בירטה"- בית ספר פרטי. משנת 1939 התחילו רוחות שנאה לנשוב כלפי היהודים. את אבי לקחו למחנה עבודה בגלל היותו ציוני. לקחו לנו את הדירה ואת החנות, גירשו אותנו מבית הספר (נומרוס קלאוזוס) ונאלצנו לעבור לגור בפרברים.

בהמשך, בגלל גודל הקהילה היהודית, נפתח תיכון עברי בערד. עד היום אני לא שוכחת את דרך הייסורים בחורף, בבוקר מוקדם, חצי אפילה, קור אימים, כשהייתי יוצאת לבית הספר, מפוחדת מכל הבריונים אשר פגשתי בדרך. התחילה ההפצצה המרכזית על עירנו, שהייתה עיר תעשייה. בימי שלום ייצרו בה רכבות, אבל בזמן המלחמה החליפו את הייצור לתותחים וכל האוכלוסיה שלמה את המחיר. לנו לא היה מקלט ולכן אמי שלמה מחיר הגון על מנת שאת הלילות נוכל לבלות במרתף יותר מוגן. הנדידות שלנו מהרדיפות נגמרו עם נפילת גרמניה.

בפסח 1945, סוף המלחמה, אבי כבר היה בבית ולאט, לאט, התחילו להגיע ניצולי שואה. הלכנו עם אמי לבית הקהילה לקנות מצות ובחצר הייתה התקהלות גדולה. התקרבנו ובאמצע עמד איש מזוקן, בלוי, וסיפר על הזוועות שהיהודים עברו. כאשר הקהל התפזר ניגשנו אליו ואמי שאלה אם במקרה הוא יודע מה קרה ליהודי כפרה. הוא הסתכל עליה ואמר: "מאימך עשו סבון ואת אביך ואחייך העבידו בפרך עד אשר מתו מרעב ואת אחיותייך עם התינוקות שרפו במשרפות", הסתובב והלך. הסתכלתי בפני אמי מלאת תדהמה וכאב, היא חיבקה אותי ואמרה "איך אפשר להגיד דברים כאלה נוראים?" לא העלינו בחלומות הנוראים ביותר שהוא אמר את האמת ממש. אז נפלו עלינו הידיעות על אסון עמנו ומשפחתנו. מצד אמי- הוריה, שמונת אחיה וששת אחייניה הלכו למשרפות.

בגמר המלחמה התחילה פריחת הציונות. הלכתי לקן של בני עקיבא, לדבר הכי חשוב בחיי. הלימודים היו רחוקים מלבי שהיה עסוק באהבה הראשונה שלעולם לא נשכח. יום אחד הוחלט שאנחנו הולכים להכשרה כצעד ראשון לעלייה. הייתי בת יחידה, הילדה המפונקת של אמא. לא קל היה לשכנע אותה שתרשה לי לנסוע למקום מרוחק בלעדיה. אני נלחמתי קשות על רשותה, מה גם שחברי גם הוא נסע. אחרי שבוע ימים הגעתי לסאטמר שם פגשתי את יתר החברים. התנאים היו קשים, ישנו 2-3 בנות במיטה אחת, עבדנו בתורנות במטבח, בניקיון ובכביסה. הבנים עבדו לפרנסתנו והג'ויינט תמך בנו עם חבילות נדיבות, בנוסף לחבילות מהבית, שכמובן חולקו שווה בשווה בין כולנו. עבדנו, שרנו, למדנו וחיכינו. כאשר הגיעה הידיעה המשמחת ההצבעה באו"ם, רקדנו ושרנו באמצע הרחובות והגויים לא הבינו על מה ולמה.

תמונה 5
      
תמונה 6

אנחנו הגברנו את ההתכוננות שלנו לרגע הגדול. התחילו לנשוב רוחות לא טובות, דווקא מהמשחררים שלנו, הרוסים (קומוניסטים), נגד הציונות, ואז קיבלנו את הבשורה הגדולה עולים לישראל! הבחורים שלנו שמרו בתחנת הרכבת בל יחבלו בה ואנחנו ארזנו את חפצינו. לתדהמתנו התקבלה הודעה שזכות ראשונה לפליטי השואה ואנחנו התקפלנו, עזבנו את סאטמר שהיה לנו כבית ועברנו לדבה. מיום ליום נהייה המצב יותר גרוע עד אשר בעור שיננו התפרקנו. חלק ממנהיגי הקבוצה הלכו לבית ספר לחינוך מחדש. היה עצוב, לקחו לנו את התקווה. כל קשר עם ישראל התפרש כבגידה במולדת.

אבל, החלום והתקווה לא נטשו אותנו. פתאום, הורשו היהודים להירשם לעלייה, אך כמובן שהיה לזה מחיר. ישראל שלמה בעד כל אדם וכל מי שנרשם לעלייה אוטומטית גורש מעבודתו. ביוני, קיץ 1950, קיבלתי הודעה שתוך שבוע עלי לעזוב את רומניה. אושר רב הציף את לבי, אבל אליה וקוץ בה. הורי לא קיבלו אישור עלייה. התלבטות גדולה מלאה את לבנו. הייתי בת יחידה, בת 19, בעיניהם תינוקת, בארץ זרה. אמנם היו לי קרובים, אבל האם נתראה עוד או זאת פרידה לעולמים?.אם הייתי מסרבת הייתי מאבדת את זכותי ומה אם הוריי יקבלו אישור אחרי, גם הם יצטרכו אז לוותר?הוחלט שאסע! למזלי הורי הצטרפו אלי אחרי שבוע. לעומת זאת נפרדתי מחברי, אהבתי הגדולה, בתקווה שאת ביתנו נבנה ביחד בישראל. נפגשנו שוב כאשר אני כבר הייתי אם לשני בנותי.

אמי נסעה אתי לבוקרשט. היינו ביחד כמה שעות, עברתי את הבידוק, נפרדנו בבכי מר וישר לקחו אותנו לקונסטנצה לאוניה. בערב הרמנו עוגן ושטנו לישראל. אונייית טרנסלבניה היתה קטנה לעומת אוניות הנוסעים של ימינו. רק נשים עם תינוקות וזקנים קיבלו תאים. אנחנו התפזרנו איפה שהיה מקום, לא התלוננו. כולם היו עסוקים במחשבות על הפרידות ועל העתיד שמחכה לנו. ביום ראשון, לפנות בוקר, כולנו היינו ערים עם הפקלאות וציפינו בתקווה לראות את ארץ חלומותינו. היו ערפילים והיה נדמה שיש הר לפנינו, עם נקודות אור. לאט זרחה השמש ולפנינו התגלה הר הכרמל, חיפה, ישראל!.הבכי היה חרישי, אבל "התקווה" ששרנו הייתה חזקה על כל הלב. כך תם חלק זה בחיי.

 

תמונה 7

מילון

נומרוס קלאוזוס
גירוש תלמידים יהודים מבתי ספר לא יהודיים.

ציטוטים

”אבל "התקווה" ששרנו הייתה חזקה מכל הלב...“

הקשר הרב דורי