מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסרפין נג'יה לנעמי

גילי וסבתא נעמי
סבתא נעמי בצעירותה
עלינו לארץ למרות שהשכנים כעסו עלינו וטענו שאנו מזלזלים בארץ המולדת שלנו - עירק.
שמי נעמי צלח, נולדתי בשנת 1938 בבגדד שבעירק.
בתקופה בה נולדתי בעירק. צבא עירק שיתף פעולה עם הנאצים ימ"ש. הצבא העירקי יחד עם הנאצים חוללו  פרעות ביהודי עירק ובסביבתם.
הייתי אז תינוקת קטנה בת כחצי שנה ואינני  זוכרת מאום מאותם מאורעות. הוריי סיפרו לי שבתחילה הסתתרנו בביתנו ולאחר שהסכנה גברה התחבאנו בבתיהם של שכנינו שהיו ערבים. באחד מן הימים הופיעו בפתח הבית שוטרים ערביים, מסתבר כי נחשפנו על ידי השכנים שונאי היהודים, שהלשינו עלינו לשלטונות.  למזלנו הרב הסתתרנו וב"ה הם לא מצאו אותנו.  לאחר שלושה חודשים בהם היינו במסתור,  יכולנו לשוב חזרה לבית. כשהגענו חזרה לביתנו מצאנו את הבית מבולגן מאוד, חפצים וספרי קודש היו מושלכים על הריצפה. היו אלו החיילים שהגיעו לביתנו  וגרמו לאי סדר.
בילדותי למדתי בגן היהודי בעיר. הוא לא היה ממש יהודי, חוץ מכך שלא פעל בשבת ולא לימדו בו ערכים מוסלמיים הוא היה דומה לכל גן אחר. הגן פעל עד שעה מאוחרת אחר הצהריים והיה קצת רחוק מביתנו. אל הגן הלכתי ללמוד יחד עם אחותי הקטנה ממני בשנה.
לאחר סיום לימודיי בגן התחלתי ללמוד בבית הספר. בהפסקות היינו משחקים בקלאס, חבל, ציורים ובגירים. החינוך במקום היה נוקשה מאוד, המורים אפילו הורשו להכות ילדים שלא הקשיבו כראוי או שלא הכינו שיעורי בית. התלמידים היו יראים מאוד מהמורים והשתדלו להתנהג כראוי כלפיהם. אפילו אותי פעם אחת המורה הכתה בסרגל, מפני שלא הקשבתי לשיעור. אך לא עלה במוחי להתנגד, כיוון שאז הדבר היה מקובל מאוד.
היחסים בינינו ובין שכנינו הערבים היו בד"כ טובים, אך מאז שהוכרז על הקמת מדינת ישראל הכל השתנה, הצבא העירקי גילה עוינות כלפינו. אני זוכרת שפעם הלכתי לסבא שלי שהתגורר לא רחוק מביתנו, בדרך ראיתי חייל של צבא עירק, הוא ידע שאני יהודיה ורדף אחרי. אמא שלי הסתכלה מהחלון ורצה לפתוח לי את הדלת של הבית. החייל לא הצליח לתפוס אותי. אחרי כמה ימים הרגו את סבא שלי חיילים פורעים מהצבא.
כשהייתי בת עשר עלינו לארץ ישראל. כל השכנים כעסו עלינו מאוד הם טענו שאנו מזלזלים בארץ המולדת שלנו – עירק. השלטונות לא הרשו לנו לקחת אתנו את רכושנו ולקחו מאיתנו את הכל. נשאר לנו מעט מזון וגם קצת כסף שהסתרנו. אני החבאתי בשרוול חולצתי מזכרת שהיתה לי מסבתא רבתא שלי, אך בדרכי מעדתי, השרשרת נפלה. השוטרים כל כך כעסו וזעמו ולקחו לי את השרשרת. אבל נשארו לי מזכרות אחרות שגם הן היו חשובות וישנות .
בדרך מעירק לישראל העמיסו אותנו על המטוס. בדרכנו ארעו תקלות והמטוס התקלקל. הטייסים נאלצו לנחות נחיתת חירום באי קפריסין. אני ואחיותיי פחדנו מאוד. הייתה הרגשה שהמטוס ממש עומד להתרסק, אבל בסוף הגענו ב"ה בשלום לארץ הקודש.
כאשר נרשמנו במרשם האוכלוסין, הוחלפו שמותינו בשמות ישראליים. שמי הוחלף מסרפין נג'יה לנעמי. שמי הקודם היה סרפין על שם דודה שלי, והשם נעמי נבחר ללא רצוני כלל, שכן השם נעמי לא הזכיר לי כלל את שמי הקודם.
הועברנו לעיר לוד והתגוררנו בשכונת צריפונים עשויים מתכת. המגורים בצריפונים היו מאוד לא נוחים, בקיץ קירות המתכת היו מתחממים ובחורף הם היו קופאים. האוכל חולק בתלושים, כל נפש זכאית ללחם אחד עם מרגרינה ליום. הביצים היו מחולקות פעם בשבוע  כך גם החלב. אנחנו לא היינו מרבים להתלונן, כי ידענו שעם כל הקשיים אנו נמצאים על אדמת הקודש של ארץ ישראל ורבים היו רוצים לזכות לכך.
שנה לאחר מכן שיבצו אותנו הילדים בבתי הספר. ידעתי מעט מאוד עברית והיה לי קשה מאוד. בשנים הראשונות  דיברנו בבית ערבית, כך הורגלנו מקטנות. הכיתות בהן למדנו בארץ לא היו תואמות לכיתות בהן למדנו לפני שהגענו לארץ. אני ואחותי הקטנה ממני למדנו יחד. אני הייתי בכיתה ב' במקום ד'. גם בארץ החינוך היה די נוקשה, המורים הורשו להכות תלמידים שלא נהגו כראוי. בתחילה היה לי קשה להשתלב בגלל קשיי שפה, אבל אחר כך התרגלתי והיה לי פשוט יותר לדבר בעברית.
לאחר כשלוש שנות מגורים בלוד עברנו להתגורר בעיר אשקלון. מאחר ואחותי הגדולה (שעלתה לפנינו ארצה) ילדה ילד ועברנו לגור לידה כדי לעזור לה. אחותי עבדה בבית הרפואה כאחות. שנה לאחר מגורינו בעיר חליתי במחלה קשה, הייתי תקופה רבה מאושפזת בבית החולים  בו עבדה אחותי. אחר כך הועברתי לבית שלנו, אבל עדיין הייתי חולה מאוד. רק לאחר שנתיים הבראתי וחזרתי ללימודים. את הלימודים השלמתי בבית, אבל היה לי קשה מאוד לחזור ללמוד, אחרי שנתיים שלא למדתי כלום. בבית הספר למדנו עברית, אנגלית, חשבון ומדע. אני אהבתי במיוחד חשבון בו הצלחתי מאוד. סיימתי את הלימודים בכיתה ט', שהייתה הכיתה האחרונה בבית הספר היסודי.
לאחר סיום הלימודים למדתי בפנימייה הדתית ברמת הדר, כמעט ולא היו שם חופשות. גם חלק מאחיותיי למדו בפנימיות אחרות. כאשר הייתי בת 19 התחלתי לעבוד בפנימייה כאחראית על האוכל. הייתי צריכה לבשל את האוכל של ארוחות הערב בפנימייה. לאחר שסיימתי את עבודתי בפנימייה התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות אחרות: בגן ילדים, במקום נופש לחיילים, בחקלאות נטיעת הדרום, ובבית חרושת.
כשעבדתי בכפר הנופש לחיילים, הציעו לי שידוך. בגיל 21 התחתנתי עם עוזי (שמו האמיתי היה עזיז אבל גם את שמו החליפו בכניסתו לארץ). עוזי היה מוכר שטיחים פשוט שהתגורר בקרית מלאכי, עלה לארץ בגיל שלוש עשרה וגר עם משפחתו במעברת קסטינה. לאחר נישואינו עברתי לגור בקרית מלאכי בה התגוררה גם משפחת בעלי. כשנה לאחר נישואינו נולד לנו בן בכור, לאחר שנתיים נולדה לנו בת ואחרי ארבע שנים נולדה ילדה נוספת, לאחר שבע שנים נולד בן הזקונים שלנו אורי.
ילדיי התחנכו בגן הסמוך לביתנו הגן היה צמוד לגדר הבית, אבל הדרך אליו היתה ארוכה מאוד. בכל בוקר הייתי מטפסת בסולם מגדר ביתנו ויורדת בגן הילדים של בני. בגן זה הייתי בצוות החינוכי ולאחר שבע שנים של עבודה בגן הילדים סיימתי לעבוד שם ועברתי לעזור לבעלי בעסקיו. גידלנו גם כלב נחמד שהיה הולך יחד עם בני לבית הספר ללוות אותו ולאחר שהגיעו לבית הספר הכלב היה חוזר לחנות השטיחים שלנו. בסוף היום היה בני לוקח את הכלב מחנות השטיחים והולך איתו לבית.
פעם אחת ביום שישי בצהריים, באמצע ההכנות לשבת, קרסה התקרה בביתנו. בנס אף אחד לא נמחץ תחתיה. כל הבית התמלא אבק והיה מאוד מלוכלך. כל השכנים באו לראות את התיקרה. אחות של בעלי הזמינה אותנו להיות אצלה בשבת, כי היה מאוד מסוכן לישון בביתנו.  אחר כך בנינו תיקרה חדשה בבית. לאחר שנה התחתן בני הבכור וכעבור שנה נולדה לי נכדה חדשה. אחריה התחתנה גם בתי וגם לה נולדה ילדה, אחריה התחתנה בתי הנוספת ונולדה לה בת. בתקופה זו התחיל בני הצעיר לעבוד יחד עם בעלי. אחר כך התחתן בני הצעיר ונולדה לו ילדה "גיל". הוא עובד יחד עם בעלי בעסק המשפחתי ב"ה כבר יותר מעשרים שנה.
ברשותי מס' חפצים היקרים ללבי: פמוטות, צמיד וטבעת. הפמוטות היו של סבתא רבתא שלי  ואת הטבעת קיבלה אמי מאמה (אמי הייתה תינוקת בעת פטירת אמה ולכן אביה נישא בשנית ואשתו גידלה את אמי).  לפני פטירתה ציוותה אמה האמיתית לתת את הטבעת והצמיד לביתה בחתונתה, וכך הם הגיעו אלי.

הפמוט

הפמוט

הצמיד והטבעת

הצמיד והטבעת
אני גיל נכדתה של נעמי בתו של בנה הצעיר אורי.
אני מספרת את סיפורה של סבתא שלי, אותו אוכל לספר גם אני לילדיי בעזרת השם.

מילון

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50.

ציטוטים

”ידענו שעם כל הקשיים אנו נמצאים על אדמת הקודש של ארץ ישראל.“

הקשר הרב דורי