מאגר סיפורי מורשת

הנכדה רבקי קירשנבאום מספרת על סבתא רבתא, רבקה יהודית, כפי ששמעה מסבא עוזר, בנה של סבתא.

ילדותה של סבתא רבתא רבקה

סבתא יהודית רבקה קירשנבאום נולדה בשנת 1921 בארצות הברית להוריה עוזר (איזידור) ומרים אסתר גורביץ. לסבתא היו שלושה אחים: הי, סם ורובין (ראובן). אביה נפטר בגיל צעיר, בשנת תשכ"ז, כשהיה בן 48. סבתי רשמה ביומנה כי החיים, כשהיא הייתה קטנה, שונים בהחלט מחיינו שלנו. הם חיו בהסתפקות במועט לגמרי.

מוסדות חינוך

סבתי, רבקה יהודית, למדה ב"תלמוד תורה" (כך קראו לבתי ספר יהודיים באותה תקופה בארה"ב) ואחר כך בתיכון ג'פרסון. לא היה סמינרים והיא וחברותיה היהודיות נפגשו מידי שבוע כעין מתנ"ס ונהנו יחד.

אחרי שאביה נפטר היא רצתה ללמוד באוניברסיטה מסוימת, אבל בגלל שאמה נשארה אלמנה + 4 יתומים, היא עבדה ביום ולמדה בלילה באוניברסיטה יוקרתית פחות ומאוחר יותר עזבה את הלימודים לגמרי רק בשביל להביא פרנסה הביתה ולהתחשב במשפחתה!!

נישואי סבתא רבתא

בשנת תש"י התחתנה עם סבא רבא שלי משה. היא הייתה אז בת 29 וסבי בן 30, ונולדו להם 3 ילדים:  אסתי (מרים אסתר), עוזר ולאה. לאחר כמה שנים סבא משה ע"ה נפטר והיא נישאה בשנית לבעל שני, שנקרא גם כן בשם משה, אח של הרב יודל  קרינסקי, המזכיר של הרבי. משהו שקשור לנישואין: היא חיתנה את שלושת ילדיה: אסתי, עוזר ולאה בתוך 3 חודשים בלבד!

העלייה לארץ

היה זה בשנת תשל"א, היא הייתה אז בת 50 בערך, מלחמת ששת הימים הסתיימה. כל היהודים מכל רחבי תבל חשו גאווה יהודית וביקרו בארץ ישראל. כך היה גם עם סבתי ומשפחתה, הם ביקרו בארץ ישראל.  באותה תקופה הייתה אחות סבי, לאה, בשנת הכשרה בישראל. היא שהתה בקיבוץ בהתנדבות, מכיוון, שכך היא נשארה בארץ לאחר ביקורם. כאשר הסתיימה שנת ההכשרה, היא רצתה להישאר בארץ ישראל ולהתיישב  בה.

סבתא רבקה, ובעלה משה היו קשורים מאוד לבת לאה וקיבלו מוטיבציה לעלות לארץ. הם טסו במטוס בדיוק יום אחרי שסבי, עוזר, סיים את לימודיו בישיבה התיכונית, ואחת מאחיותיו סיימה את לימודיה בחטיבה. סבי ואחותו הנוספת, אסתי, לא ממש רצו  לעלות לישראל. גם לאמם, רבקה, היה מאוד קשה להתרגל לשפה החדשה ולמנטליות השונה. (עד היום יש להם שיבושים בשפה (כיום הם כבר בכוונה.. כמו: עולים חלשים (עולים חדשים), קפוט חולים (קופת חולים), גרפסי קולה (פפסי קולה) ועוד).

רקע דתי

סבתא רבתא שלי, רבקה, הייתה מאוד דתית (בזמנם באמריקה לא היו קיימות ההגדרות של "חרדים" וקהילות שונות), היא הקפידה מאוד על קלה כבחמורה ושמרה תורה ומצוות. היא הייתה מהדרת בהכנסת אורחים וחסד.  היא הייתה תמיד דואגת באירועים שכולם יכירו את כולם בשולחן. היא הייתה ממש עוברת אחד אחד לדעת את שמו כדי שיהיה נעים לשבת ביחד. היו לה יחסיי אנוש מיוחדים.

בגלל היותה מהדור שעבר את השואה, היא קיבלה חינוך שונה, היא תמיד הייתה חוסכת ונזהרת מ'בל תשחית'.

מסירות נפש

מטרת עלייתה לארץ עם כל קשיי ההסתגלות, הייתה מתוך התמסרות גדולה לחיות בארץ ישראל, לחנך את ילדיה ולסייע להם להקים בתים יהודיים ההולכים בדרך התורה.

כאמור, היא הידרה מאוד בהכנסת אורחים. היא ובעלה משה ייסדו את הרעיון של "מלונית" ליד בית רפואה. זה התחיל בביתם הפרטי, שהיה בסמוך מאוד לבית הרפואה בילינסון בפתח תקווה, כאשר הם תלו שלט שהזמין את משפחת החולים לביתם, ואירחו בביתם את בני משפחתם של המאושפזים בשמחה ובמאור פנים.

הקשר עם הרבי

לאחר שהתחתנה עם אח של מזכירו של הרבי, זכתה להיות כמה פעמים בביקורים אצל הרבי.

באחת ההזדמנויות היא גם קיבלה תניא כחול גדול, מחפצים האחרונים שחילק הרבי.

היו מקרים שר' יודל המזכיר לקח את אחיו (בעלה) ואת גיסתו (היא בעצמה) באוטו של הרבי!!

קטעים מיומנה של סבתא

אבא שלי (איזידור) נפטר בגיל 48 בשנת 1937. הוא היה אדם נפלא. לא היו לי סבים וסבתות כלל בגלל הפוגרומים בווילנה, השואה בפולין והירדנים בהר הזיתים. מתי יהיה שלום בעולם? מלחמה ואלימות לא פתרו שום בעיה.

גרנו בברוקלין שבניו יורק, וכשהייתי בת 6 עברנו לבראונסוויל. כשהיינו ילדים קטנים והבטנו בארון ואמרנו שאין לנו מה ללבוש- זה היה באמת נכון. היה לנו אחד מכל דבר, ואם היה צריך לנקות- זו הייתה בעיה אמיתית… חלק מאתנו שמו קרטונים בתור נעליים, כדי לשמור על רגלים יבשות.

במהלך מלחמת העולם השנייה (כשאחי שירתו בצבא ארה"ב) פרסמו בקשה להתנדב למען המאמץ המלחמתי. בחופשת העבודה הצטרפתי לקבוצת סטודנטים ובכל בוקר היינו הולכים לעזור לאיכרים לאסוף תבואה; פעם טיפסנו על סולמות וקטפנו דובדבנים, פעם ישבנו על האדמה ואספנו תפוחי אדומה ועוד. האוכל היה זעום, משהו כמו סנדוויץ' עם קטשופ לארוחת צהריים. אך זה היה כל כך כיף! הייתי עייפה אבל שמחתי שעזרתי.

כשגדלתי רציתי לעלות לארץ ישראל (פלשתין דאז), אך אימא שלי מנעה ממני, היא הרגישה שאם אני אסע  היא לא תראה אותי לעולם (כמו שהיה עם אבא שלה שעלה כדי לשבת ללמוד בארץ ישראל.. ונפטר שם. 40 שנה לאחר מכן בשנת 1971 חיפשנו את הקבר של סבא שלי בהר הזיתים. מצאנו אחרי שדוד שלי אפרים וישראל הלכו לחפש את הקבר במשך 4 חודשים – הוא חולל על ידי הירדנים עד היסוד!

משה (בעלי) ואני נפגשנו בשנת 1949 והתחתנו בשנת 1950. תקופה אחת למדתי ולימדתי. את ארוחת הערב הכנתי ערב קודם, ומשה הכין ארוחה קבועה- ספגטי עם רוטב- האוכל, שבעקבות כך אהוב עליהם.

הזוית האישית

תודה ענקית לסבא עוזר שהקדיש מזמנו ועזר לי המון. תודה להורי היקרים שעזרו וסידרו, העירו והאירו. תודה לה' שברא אותי בכזאת משפחה מיוחדת!!